הפוסט חשיבותה של הטרמינולוגיה בכתיבה של רומן היסטורי הופיע ראשון בהספרים של הילה

לכן ערכתי לעצמי היכרות עם תחום הנשק והלחימה מבחינה היסטורית. אילו נשקים וחרבות היו בשימוש במאה ה- 17 באנגליה, בחרתי את החרב הפופולרית לשמש את הגיבורים שלי בדואט – חרב הרפייר ולמדתי עליה ספציפית. בספרים מוזכרים גם שימוש בפגיון וברובה מוסקט. לרוב התרכזתי בעולם הסיוף. קראתי על בתי הספר לסיוף ומה נלמד שם, על ספרי הדרכה המאויירים ובהם תיאור טכניקות סיוף שונות, על איך לגרום ליריב שלך לדמם, לנטרל ולחסל אותו בסופו של דבר, על אופן הלחימה וכיוצב’.

בנוסף למדתי את כל כללי הדו-קרב של כבוד, מן מוסכמה חברתית שהייתה מעשה פלילי והוצאה מהחוק באנגליה ובמדינות רבות באירופה מכיוון שגבתה קורבנות רבים לאורך השנים.

דו-קרב היה פופלרי בשימוש בעיקר בקרב בני המעמד הגבוה בחברה כדי ליישב סכסוכים במקרה של פגיעה בכבודו של אחד מהמשתתפים. המעשה היה אומנם פלילי וכדי להרתיע השלטונות הטילו עונשים כבדים על המשתתפים בו, על עדי הראייה וגם על הרופא שהוזמן לתת טיפול רפואי למי שנפצע ולפעמים שימש כמשקיף. על מנת לעקוף את האיסור על קיום דו-קרב הוא התבצע בחשאיות.
שני היריבים או נציגיהם סיכמו בחשאיות ביניהם את פרטי ביצוע הדו-קרב,למשל: עם איזה כלי נשק יבוצע, חרב או אקדח. מי יהיו עדי הראייה של כל צד כדי לוודא שהוא נערך באופן הוגן. בנוסף, דנו כמה סבבי ירי יתקיימו עד להפסקת הדו-קרב וכן מתי הוא ייפסק (גם במקרה של שימוש בחרב) – בשפיכת טיפת הדם הראשונה של אחד מהיריבים, במוות או כשאחד הצדדים נפגע קשות ואינו מתפקד. בין השאר היה קיים איסור החטאה בירי מכיוון שזה מראה על חוסר כבוד לצד השני.
ואם שומרים על חשאיות אז היכן הדו-קרב יתקיים? לרוב נבחר לשם כך שדה או מקום מישורי בין עצי היער, רחוקים ממקום ישוב ונסתרים מעיניי אנשי החוק וסקרנים.
העיתוי לדו-קרב היה בלילה לאור נרות/לפידים שהחזיקו העדים או היריבים עצמם בידם הפנויה מנשק. הייתה עדיפות להיפגש לפנות בוקר, כאשר קצת חשוך אך קרני השמש הראשונות של היום יכולות לסייע בראייה.

מי שקרא את נשיקות שונא יודע היכן בחרתי להפסיק את הדו-קרב ומי הפר שם את הכללים בחוסר כבוד.

וישנם עוד כללים רבים עליהם אתם מוזמנים לקרוא בהרחבה במרשתת.

העונש על המפרים את החוק והמשתתפים בדו-קרב הן כיריבים והן כעדי ראייה מטעם אחד הצדדים היה חמור. מי שנתפס על ידי אנשי החוק היה יכול למצוא את עצמו בסופו של דבר על הגרדום.

בדואט שילבתי תוך כדי כתיבה את הידע שלי על אודות שימוש בחרבות וכן על דו-קרב. על אף שאקדחים ורובים היו בשימוש באותה התקופה בה מתרחשת עלילת הדואט העדפתי בכל סצנות הקרב להשתמש בחרבות ובפגיונות. רובה המוסקט המוזכר בספר משמש שם רק לצורך הגנה על המתיישבים בניו-אינגלנד מפני מתקפה של פורעי חוק או אינדיאנים.

---

מקווה שאהבתם את המאמר של התחקיר ההיסטורי על אודות סצנות הקרב במופיעות בדואט.

מוזמנים להשאיר לי תגובה.

ואם תרצו לקרוא כיצד השתלבו כלי הנשק אותם הזכרנו בדואט תוכלו לרכוש את המודפסים אצלי באתר “הספרים של הילה ארוון” כאן. ואת הדיגיטליים תוכלו לרכוש באתר עברית כאן.

---

והינה קישור לסרטון מהמחזמר המצליח “המילטון” שהכירו לי ילדיי נעה ודניאל. בסרטון שיר המספר ספציפית על כללי הדו-קרב של כבוד, לפחות בראייה של היריב של המילטון.
אגב, אלכנסדר המילטון, עליו המחזמר, היה שר האוצר של ארה”ב. הוא נפצע מהירי במהלך דו-קרב של כבוד עם סגן הנשיא בר, בשנת 1804. המילטון פונה לביתו ולמרבה הצער מת מפצעיו למחרת.

---

הפוסט גם אם חרב דקה מונחת על צווארך הופיע ראשון בהספרים של הילה

לתשומת ליבכם הסיפור הקצר עולה ללא עריכה ומיועד להנאתכם בלבד 🙂

דירה עורפית עם מרפסת

“אני לא מאמינה שאני אחגוג את ליל הסדר רחוק מכם ולבד.” אמרתי לאימי בטלפון.
“אני יודעת דנה,” השיבה בעצב, “אבל אלו ההנחיות. עושים מה שצריך כדי שבחג הבא נהיה יחד.”
דמעות החלו לעקצץ בעיניי. עפעפתי קצרות כדי להעלים אותן. “נכון, בחג הבא. נו, קניתם הכול? אבא השיג דג קרפיון בשביל הגעפילטע פיש המסורתי שלו?”
“אנחנו מסודרים לקראת החג. ואצלך, הכנת דברים? את תהיי ממש לבד בדירה שלך.”
“כן. נסעתי לסופר וקניתי אוכל כשר לפסח ומצות.”
התיישבתי על כיסא שיזוף במרפסת המוצלת. היא השקיפה מהקומה השנייה אל גינת פרא שוממה. הגינה האחורית הייתה קטנה ומוקפת בארבעה בניינים נמוכים משנות השישים, שבאחד מהם שכרתי דירה בלי שותפים וללא מקום חנייה. כמו כולם בתל-אביב חנייה הייתה שאיפה לא ריאלית ולכן גם רכב לא היה לי. כדי להגיע אל מקום העבודה שלי ברמת-החייל הייתי לוקחת שני קווי אוטובוס שונים ומצליחה להגיע בזמן לשמחתי. אהבתי את הדירה העורפית התל-אביבית השקטה שלי וגם את הגינה האחורית שלה שהייתה שייכת לכל דיירי ארבעת הבניינים. בדרך כלל היא הייתה ריקה. אין ילדים קטנים בבניינים האלו רק סטודנטים מהאוניברסיטה או רווקים והרבה דיירים זקנים. אדון ביטון, השכן החביב מהקומה הראשונה, היה גוזם שם את הצמחייה ומשקה את ערוגות הפרחים אבל מאז שפורסמו ההנחיות שקשישים צריכים להיכנס לבידוד הוא לא יצא מהבית והצמחייה השתלטה על הגינה. הקומפלקס היה שקט בימים כתיקונם למעט מסיבות גג נדירות שערכו מספר מהדיירים הצעירים. אבל אלו היו זמנים רחוקים, התקהלויות אסורות הרי.
“את יוצאת רק עם מסכה וכפפות?” שאלה אימי.
“ברור.”
“יופי. וחוץ מאוכל יש לך כלים והגדה לפסח?”
“יש לי כלים חד-פעמיים. ואימא, אני לא מתכוונת לערוך ליל סדר עם עצמי אני לא צריכה הגדה.”
הבחנתי בתזוזה קלה בין ענפי השיחים בגינה. כבר ידעתי מי נמצא שם.
הזדקפתי במקום מושבי ובחנתי את הרחבה המרוצפת מעבר לשיחים הצפופים תוך כדי שאני מקשיבה לאימי שהסבירה כמה זה חשוב שאני לא אשכח את שורשיי ואת המסורת המשפחתית ואקרא בהגדה, גם אם זה יהיה לבד עם עצמי.
גבר צעיר ניתר בקצב קבוע עם דלגית במרכז הרחבה בגינה. בשבועיים האחרונים בעודי שוהה בבידוד מאז שחזרתי מלונדון בגלל נסיעת עסקים היה לי מנהג לצפות בו. טוב, תגלגלו עיניים אבל לא עקבתי אחריו. לא חיכיתי לו. אני לא אשמה שהוא בדיוק עושה את תרגילי הספורט שלו כשאני יוצאת לסיגריית הבוצר (בוקר-צוהריים) הקבועה שלי בסביבות אחת עשרה או שהמרפסת הקטנה שלי פונה אל הגינה. אני לא אשמה שהוא מראה יפה לעין. אני רק במרפסת שלי, מעשנת. מה אתם רוצים שאעשה במקום, שאסתכל למרפסות השכנים?
בחנתי את צדודיתו כעת. מבטו היה מרוכז קדימה אל עבר הבניין הסמוך. כתמיד הוא לא נראה מתאמץ כלל, רק מפרקי ידיו הסתובבו במקומן והוא דילג מעל החבל בקלילות. הייתה לו תספורת קצרה בגוון חום כהה וזקן קצוץ. סחתיין על המשמעת העצמית ועל סיבולת לב ריאה ראויה לשבח, חשבתי. לא משנה מה היה מזג האוויר, הגבר הזה, ככל הנראה דייר מאחד הבניינים שהקיפו את הגינה, לא ויתר על התרגול היומי שלו.
למי יש רצון בכלל לעשות ספורט בזמננו? איך שהדברים נראים ולפי קצב ההדבקה כולנו נמות בקרוב אם לא מהקורונה אז משיעמום. לא רואה את עצמי כמוהו רצה בסיבובים בגינה. אף פעם לא הייתי טיפוס ספורטיבי וגם לא הזדקקתי לזה. הגזרה שלי הייתה רזה מאז שאני זוכרת את עצמי. אבל חברותיי שהיו רגילות לרוץ בשדרות רוטשילד או בשבילי פארק הירקון כדי לשמור על כושר נטרפו מההגבלה שלא לעזוב את הבית מעבר למרחק של 100 מטר. איזה זמנים הזויים נכפו עלינו.
“תבטיחי לי שתקראי בהגדה.” קולה התובעני של אימי מיקד אותי בדבריה ונטשתי את גיבור-העל.
“בסדר,” נכנעתי, “אני אוריד איזו הגדה מהאינטרנט.”
“ואל תשכחי את קערת הפסח, עם כל סימני החג. חרוסת תכיני מסילאן ותרסקי אגוזים, זה יספיק. זרוע מפולקע של עוף, חזרת תכיני מ…”
“בשביל מה אני צריכה קערת פסח, אימא? אני לבד.”
“ובכל זאת, זה המנהג. מה תעשי בליל הסדר?”
“אצפה בסדרות טובות בנטפליקס.”
“הו, דנה! את יודעת שאנחנו מקפידים על כל מנהגי המסורת. עד היום לא הצקתי לך שעזבת את הדת, אבל הפעם בגלל המצב אני מבקשת שתעשי מאמץ. את יודעת שהכול מלמעלה. אלוהים שולח לנו מסר.”
“אלוהים, היקום, בהחלט חתיכת מסר.”
“אז בבקשה תעשי השתדלות. בכל שנה אירחנו אותך ואת אחייך בליל הסדר עם הנכדים, הדודים והסבים. הפעם נהיה לבד וזה קשה גם לנו אז לפחות שנדע שאת איתנו בלב, קוראת את ההגדה.”
אני מודה שבתוך תוכי דווקא שמחתי שהחג הזה לא אצטרך לענות איזו תשובה מביכה לדודה רבקה בשאלתה הנצחית כבכל אירוע משפחתי, “נו, מה עם חבר?” ושסוף סוף לא אחוש פגומה לאור העובדה שאין לי בן זוג או חתונה מתוכננת באופק.
הגבר השרירי מלמטה נעלם ודבריה של אימי עשו לי חשק לסיגריה, “אני אשתדל. ומאיפה אני אמצא עכשיו קערת פסח?”
“אולי לאחד השכנים יש.”
“השכנים שלי כולם זקנים. אסור לי להתקרב אליהם.” לקחתי את חפיסת ניירות הגלגול שקרצה אליי משרפרף שחוק שירשתי מהדייר הקודם של הדירה והכנתי לי סיגריה.
“טוב, אז תאלתרי משהו. אני סומכת עלייך. ואני מקווה שהפסקת לעשן.” אמרה בזמן שתקעתי את הסיגריה בזווית פי והִצַתִּי אותה, “דנה, אומרים שמי שמעשן לא יוכל להתמודד עם הקורונה במקרה של הידבקות. דיברו על זה בחדשות. ראית?”
“יש משהו אחר לראות מלבד החדשות עשרים וארבע שעות ביממה?” ינקתי מהסיגריה ונשפתי סילון מעלה אל האוויר.
“נו, אז את יודעת שמערכת החיסון של המעשנים והריאות שלהם קורסות מייד. זאת לא רק מחלה של זקנים.”
“אני בבידוד, ממי אדבק?”
“תשמרי על עצמך. תפסיקי לעשן ותראי איך את משיגה קערה לפסח.”
“בסדר, אשמור על עצמי ואחפש קערה לפסח.” ניתקתי את הטלפון הנייד והנחתי אותו על השרפרף.
מבטי שוטט שוב על פני הגינה ונעצר על עמודי הברזל של הנדנדה. לאחר סדרה של דילוגים וחימום נהג גיבור-העל לעשות עליות מתח. באותו הרגע הוא כרך את שרשראות הברזל של הנדנדה סביב אחד העמודים כדי שלא תפריע לו, לפת עם כפות ידיו את הקורה העליונה והחל להתרומם. סנטרו עקף את הקורה כשגופו היתמר מעלה בכוח זרועותיו. פניו היו מופנות אל השמיים הכחולים.
בחנתי את תנועותיו המרשימות ולקחתי שאיפה נוספת מהסיגריה מתפעלת מיכולתו להיתלות באוויר לזמן כה רב. אולי כבר לא הייתי צריכה להתרגש מזה, שכן לא הייתה זו הפעם הראשונה שראיתי אותו שם. ידעתי שלאחר מכן הוא ירוץ בגינה מספר קילומטרים. איך הוא לא מקבל סחרחורת מזה?
הייתי כל כך מרוכזת במחשבותיי שלא שמתי לב שמבטו הכהה מצא אותי על המרפסת. מבטינו לא הצטלבו אף פעם. איכשהו תמיד ישבתי על כיסא השיזוף והסתתרתי מאחורי מעקה המרפסת המפורזל. השפלתי את מבטי במבוכה. הוא בטח חושב שאני סטוקרית שעוקבת אחריו. איפרתי את הסיגריה שלי במאפרה מלאה בבדלי סיגריות והרמתי אליו מבט שופע ביטחון. הגבר עזב את הקורה ונחת על המרצפות. הוא גחן להרים את הדלגית שלו, קיפל אותה ומבטו עלה אליי שוב. הפעם חייך. חיוך של מי שעף על עצמו. הסתובבתי ונכנסתי פנימה אל הבית. חושב את עצמו.
התקרבתי אל המקרר במטבח על דלתו היה תלוי לוח שנה במגנט. עוד כמה ימים יחול חג הפסח, כדאי שאבדוק למה אני זקוקה לארוחת החג שאחגוג לבדי ואצא לקניות לפני שהסגר הזה יתהדק.
החלטתי לעבור דרך הדירה של אדון ביטון, השכן הפנסיונר שאיתו התיידדתי מאז שעברתי לדירה. בעלת הבית שלי שלחה אותו לעזור לי עם בעיה שהתגלתה בביוב הדירה, מכיוון שהיא עצמה טיילה בחו”ל ולא רצתה לעכב את הטיפול בבעיה. אדון ביטון שמח לעזור. הוא היה איש נעים וחייכני. כאשר פתח את הסתימה סיפר לי שתמיד היה מבורך בידיו ושיש לו חוש טכני. חיבבתי אותו מייד. אדון ביטון היה כבן שבעים ואלמן מספר שנים. היו לו שלושה ילדים שגרו הרחק ממנו. לפעמים פגשתי בהם בשבתות כשהגיעו לבקר אותו עם ילדיהם הקטנים. גם הוא יחגוג את ליל הסדר לבדו.
לא ראיתי אותו מזמן, מאז שחזרתי מלונדון, למעלה משבועיים חלפו מאז. הוא היה בגיל סיכון ולא רציתי שחלילה יידבק ממני בקורונה. הבאתי לו מזכרת קטנה מהבירה הבריטית. נחכה שהקורונה הזו תתפוגג כדי שאתן לו אותה. גם מהוריי שמרתי על מרחק בטיחות ומשדה התעופה הגעתי לדירה שלי היישר לתקופת בידוד. כמנהלת רכש בחברת היי-טק בה עבדתי נחשבתי לעובדת חיונית ולכן עבדתי מהבית. העובדים הכפופים לי יצאו ברובם לחל”ת עד יעבור זעם. מדי בוקר קיימתי ישיבות עבודה עם מנהלי מחלקות נוספות ועם מנכ”ל החברה וזה העביר לי את ימי הבידוד והשאיר אותי שפויה. נראה שהזמן עמד מלכת בגלל ההסגר.
כעת סרקתי את תכולת המקרר והארונות במטבח ולקחתי את הארנק שלי, מסכת מנתחים פשוטה וכפפות חד-פעמיות.
“אדון ביטון,” נקשתי על דלת דירתו כעבור מספר דקות, “זאת דנה.” שמעתי את קול המפתח המסתובב בחור המנעול והתרחקתי אחורה כמעט עד לדלת של השכנים בדירה ממול.
אדון ביטון עמד בכניסה לדירה ועיניו אורו מעל המסכה שכיסתה את אפו ופיו כשראה אותי.
“דנה, חזרת מלונדון!”
“חזרתי. סיימתי את תקופת הבידוד שלי ורציתי לראות מה שלומך. אני יוצאת לקניות של אוכל. אתה צריך משהו? אתה מסודר לחג?”
“אה, תודה, תודה.” השיב נרגש, “אני מסודר. היו פה החבר’ה הצעירים מעמותה שמחלקת מזון לקשישים והביאו ארגז עם מצרכים לפסח, יין, מצות, שמן, עוגיות וכל מיני שימורים ואפילו עוגיות קוקוס ובוטנים. הבן שלי גם הגיע עם ספרים שיהיה לי איך להעביר את הזמן. הטלוויזיה כבר שיגעה אותי.”
“ספרים זה משהו חשוב לנפש.” חייכתי לשמע דבריו, “מה עם תרופות?”
“אני מסודר. יש מתנדב מאותה עמותה שיביא לי את התרופות הקבועות שלי, בדיוק נגמרו לי חלק מהן.”
“יופי, אני שמחה לשמוע שהכול טוב. ועכשיו אני כאן אז לא להתבייש להתקשר אליי אם אתה צריך משהו.”
“יש לי הכול והאמת היא שאני רק מתגעגע לחברה. לצאת אל הגינה, אל ההליכה היומית שלי, אל המכולת.”
הלב שלי התכווץ. הבדידות של הקשישים בתקופה הזו הייתה מכאיבה. היא קשה לצעירים שבינינו אז מה נאמר עליהם?
“את יודעת מה, אולי תביאי לי שוקולד כשר לפסח עם אגוזים. יש לי חשק לזה.”
“אין בעיה.”
התחלתי לרדת במדרגות ואז נעצרתי שנייה לפני שאדון ביטון הספיק לסגור את דלת דירתו.
“יש לך אולי קערת פסח מיותרת?” שאלתי בתקווה.
“הייתה לי ונתתי אותה, ממש אתמול. מצטער.”
שלחתי אליו חיוך קטן וירדתי במדרגות. איפה אני אמצא עכשיו קערת פסח במרחק של עד 100 מטר מהדירה שלי?

יצאתי אל הרחוב הריק. שום מכונית לא נראתה בכביש ולא נשמעו קולות מנועים צורמים של אופנועים או צפירות של נהגים עצבניים. היה שקט באופן פלאי, כמו ביום שבת. אווירה רגועה וציוצי ציפורים מצמרות העצים. בהמשך הרחוב ראיתי אישה מבוגרת שיצאה מפתח המכולת השכונתית. היא גלגלה את סל הקניות שלה על המדרכה וצעדה לאיטה אל עבר הכניסה של אחד הבניינים.
ליד המכולת היה בית מרקחת קטן, כיסיתי את פניי במסכת המנתחים ופסעתי לעברו. כדאי שאבדוק אם הם מחזיקים מסכת N90, לי היו רק את המסכות הזולות והלא כל כך יעילות מסתבר.
נכנסתי אל בית המרקחת וריח הניקיון היכה באפי דרך המסכה. המדפים היו עמוסים בתרופות ללא מרשם, תוספי מזון, אבקות לשייקים, חטיפי בריאות ומוצרי היגיינה. מעבר לדלפק בקצה המעבר בין המדפים עמד הרוקח הישאם ופניו עטויות במסכה, הוא טיפל בלקוחה.
תור קטן של אנשים היה שם. הם עמדו במרחק של קצת יותר ממטר זה מזה. ביניהם קשיש שנתמך במקל הליכה וגבר עם כיפה וציציות שהשתלשלו מחוץ למכנסי הג’ינס שלו. ניסיתי לאתר בעיניי ברחבי בית המרקחת הצפוף את מדף המסכות אבל לא מצאתי אותו. הביקוש להן היה רב וייתכן שהן אזלו. אשאל את הישאם. נעמדתי מאחורי האחרון בתור, הבחור הדתי, ובחנתי את תכולת המדפים שליד.
“את יכולה בבקשה לשמור על מרחק של שני מטר.”
הגבר הדתי הפנה אליי את פניו וסימן לי ביד מכוסה בכפפה להתרחק. כמוני גם הוא עטה על פניו מסכה. מאלו השוות, עם הפילטר.
“את ממש קרובה אליי.” הוסיף כשלא נעתי ממקומי, מופתעת מדרישתו. קצת לא נעים לגלות שאת סכנה לציבור או שאת קרובה מדי למישהו בתור.
“אה, כמובן.” פסעתי לאחור וכמעט הגעתי עד לדלת היציאה.
“תודה.” עיניו חייכו והשתהו על פניי לרגע ממושך.
הרמתי גבה בשאלה.
הלקוחה שבה טיפל הישאם סיימה ועברה לידינו. מבטינו ניתקו זה מזה. הגבר התקדם בתור ואני אחריו, מקפידה לשמור על מרחק של 2 מטר.
הקשיש קיבל את התרופות שלו ולאחר ששילם נע אל עבר היציאה.
“מה שלום אדון ביטון?” שאל הישאם את הגבר הדתי וניגש אל אחורי בית המרקחת להביא את התרופות שבמרשם.
“במצב רוח טוב למרות התקופה המוזרה הזו.” השיב הבחור ואצבעותיו טופפו על הדלפק בזמן שהמתין לשובו של הישאם. “יש מה ללמוד ממנו.”
איזה אדון ביטון? אדון ביטון השכן שלי? אולי זה המתנדב עליו סיפר לי. בחנתי את הגבר. כיפה בעלת רקע ירוק זית עם דוגמה יפה בחוטים בגוון בורדו וקרם, נחה על שערו הכהה. הוא לבש חולצת טי-שרט בצבע לבן, משרווליה הקצרים הגיח זוג זרועות חסון. מתחת למסכה בצבצה לסת מכוסה בזקן.
הוא העיף אליי מבט מאחורי כתפו ואני מיהרתי להביט במדפים שלידי.
“הינה, התרופות נגד הסכרת ונגד לחץ דם של אדון ביטון.” הישאם הכניס הכול לשקית והגבר הדתי שלף מהכיס האחורי של מכנסי הג’ינס שלו כרטיס אשראי.
הוא נתן בי מבט נוסף ואני שלפתי חטיף בריאות מהמדף והתעמקתי בקריאת האותיות הקטנות של הרכיבים התזונתיים.
“חג שמח.” הישאם בירך את הגבר וזה עזב את הדלפק.
המתנתי שיחלוף על פניי ונצמדתי אל המדפים כדי שלא ינזוף בי על שאינני שומרת על מרחק ראוי ממנו אבל הוא לא חלף. רציתי להתקדם אל הדלפק והגבר עמד שם חוסם את דרכי.
“ממליץ לך על החברה המתחרה,” אמר לי ומבטו נח על חטיף הבריאות שבידי, “המוצרים שלהם יותר בריאים ומכילים פחות סוכר.”
“תודה.” חייכתי מתחת למסכה.
הוא נד בראשו ועזב. אישה צעירה נכנסה לבית המרקחת ואני התקדמתי אל הישאם. הוא הוציא לי מסכה מהחדר האחורי ובזמן הזה חשבתי על המפגש המוזר עם הגבר הדתי.

חזרתי מהמכולת עם המצרכים לליל הסדר אך נטולת קערת פסח. עצרתי מול הדירה של אדון ביטון עם הקניות מהמכולת וחפיסת השוקולד אגוזים שביקש. המתנתי הרחק מהדלת וכשזו נפתחה גיליתי מעברה את הגבר הדתי מבית המרקחת. לטשנו מבטים האחד בשני.
“אדון ביטון נמצא?” התגברתי על הפתעה.
“הוא בדיוק בטלפון עם הבת שלו, בחדר אחר.”
“או.קיי. הוא ביקש ממני להביא לו שוקולד.” הגשתי לו את החפיסה, “תוכל להניח לו במטבח ולומר לו שהבאתי לו?”
הגבר הנהן אבל לא לקח ממני את השוקולד. חייכתי באווילות והנחתי אותה על הרצפה לידי.
“אני הולכת.” התחלתי לעלות במדרגות ומאחורי כתפי ראיתי את הגבר רוכן אל הרצפה ומרים את השוקולד.
“הדירה שלך צופה לגינה, לא?”
הקול שלו עצר אותי. הסתובבתי אליו.
“נכון.”
“זיהיתי אותך. למרות המסכה.”
משכתי בכתפיי בחוסר הבנה. “אנחנו מכירים?”
לא הכרתי דוסים, למעט בני המשפחה שלי שגרו בהרצליה ומספר עובדים בחברת ההיי-טק שבה עבדתי. לא זיהיתי אותו.
“לא ממש. אבל אני רואה אותך מדי יום כבר שבועיים. במרפסת.”
אלוהים. הלחיים שלי הסמיקו. איזה מזל שהן היו מכוסות והוא לא יכול לראות את צבע המבוכה שהציף אותן. הוא יודע שאני צופה בו כל בוקר. זה הוא? מבטי עבר על גופו במהירות. מה קשור הדתי הזה לספורט? הם לא בקטע של “תורה ועבודה” ואיפה בדיוק נכנס לכאן הקטע של הכושר הגופני? לא הייתי מוכנה לזה. גם לא לעובדה שיש לי דעות קדומות.
“אה…” גמגמתי, “זה אתה? סליחה לא זיהיתי אותך עם הכיפה וה…” הצבעתי על הציציות.
קמטי צחוק הופיעו בזויות עיניו. הן היו ירוקות, הבחנתי כעת.
“אני יוחאי, אני גר בבניין ממול, מעבר לגינה.”
“נעים מאוד אני דנה, השכנה של אדון ביטון מקומה שנייה. אתה בעצם יודע את זה…” ירדתי מדרגה אחת לכיוונו והוא פסע צעד אחד לאחור, מתרחק ממני. זה שעשע אותי. לא חשבתי שאחזור לשמור על נגיעה.
“את יכולה להצטרף אליי לסדרת תרגילים, הגינה היא ברדיוס של 100 מטר ולא נפר את ההנחיות.” הוא הפתיע אותי בהצעה שלו, “נראה שהפעילות הזו מאוד מעניינת אותך.”
מזל, מזל שהמסכה הזו כיסתה לי את הפנים ומזל שבחדר המדרגות בדיוק נכבה האור. יוחאי דאג ללחוץ על המתג עם המרפק שלו.
“אה, אני לא בקטע, של ספורט. אני פשוט יוצאת לעשן את הסיגריה שלי בדיוק כשאתה מתחיל את סדרת התרגילים שלך.”
“היי דנה!” קרא אדון ביטון מפתח אחד החדרים. שנינו פנינו להביט בו. “אתם מכירים, את ויוחאי?”
“לא ממש. הבאתי לך את השוקולד שביקשת.” סימנתי אל עבר החפיסה שאחז יוחאי.
“זה יוחאי, המתנדב מהעמותה שסיפרתי לך עליה. איזה חמד של בחור.”
יוחאי נע במבוכה במקומו והניח את השוקולד על שידה שעמדה במסדרון בכניסה לדירה, “התרופות שלך כאן, אדון ביטון. אתה צריך עוד משהו לפני שאני הולך?”
“תודה לך.” אדון ביטון חייך אסיר תודה. “אשמח שתעבור איתי אחר כך בטלפון על התפילות במחזור של פסח.”
“בשמחה.” יוחאי יצא אל חדר המדרגות ונראה שהוא מחשב את צעדיו כדי לא להתקרב אליי מדי.
“אה, דנה, קערת הפסח שרצית, השאלתי אותה ליוחאי. הסתדרת? מצאת קערה?”
יוחאי הרים אליי את מבטו, “אני מצטער. את צריכה קערת פסח? אני חוגג כאן את הסדר לבד אבל אין לי בעיה לוותר עליה, אאלתר משהו.”
“אין צורך, תודה. אני אסתדר.”
“בטוחה?”
הנהנתי בתגובה.
יוחאי נפרד מאיתנו וירד במדרגות אל קומת הכניסה.

הייתה שעת ערב. ישבתי מול הטלוויזיה וצפיתי באיזו סדרה תקופתית של נטפליקס, הקפצתי מלא חלקים קדימה. כמה אלימות! הטלפון הנייד שלי צלצל. המספר לא היה מזוהה אבל עניתי בכל זאת. כאילו שיש לי משהו אחר לעשות.
“היי. זאת דנה?” שאל קול נעים של גבר.
“כן.”
“קיבלתי את הטלפון שלך מאדון ביטון, אני מקווה שזאת לא חוצפה. אבל אני מרגיש ממש לא נעים שבגללי נשארת בלי קערת פסח לליל הסדר.”
“יוחאי?”
“כן.”
“הכול טוב.” ניסיתי להתגבר על הפתעתי מהשיחה הלא צפויה, “אני לא ממש מקפידה על העניינים האלו. פשוט אימא שלי ביקשה שאערוך סדר פסח כהלכתו ורציתי לשמח אותה.”
“אני מבין. בכל זאת, רציתי להציע משהו.”
המתנתי להמשך דבריו בציפייה.
“ביום רביעי בערב יחול ליל הסדר, אני לא יודע מה תכננת, אולי את משתתפת בסדר העולמי הזה שמתקיים בטלוויזיה או אפילו בזום עם המשפחה שלך…”
הו, לא. חשבתי, לא יהיה שום זום עם המשפחה הדתית שלי. הם מקפידים על ההלכה.
“לא תכננתי שום דבר מיוחד לאותו הערב, האמת.”
“או.קיי. אז הייתי שמח לחלוק איתך את קערת הפסח של אדון ביטון.”
הקשבתי לדבריו בחשדנות. שלא יחשוב שבגלל שאני חילונית אני אקפוץ אליו לדירה, למיטה או מה שלא עובר לו בראש. איזה מעצבן זה. רואה רווקה חילונית ומגניבה וחושב שהוא ינצל אותי. גם כן דתי. איף.
“אתה בדרך כלל מזמין אנשים זרים לדירה שלך?”
“אני ממש לא נוהג להזמין אליי אנשים זרים,” היה לו צחוק נעים, “אבל אחרי שבועיים שאנחנו חולקים גינה משותפת ולאחר המפגשים הקצרים שלנו ובגלל הנסיבות המוזרות של ליל הסדר הנוכחי, אני מרגיש מאוד טבעי להזמין אותך. גם אני חוגג את הסדר הזה לבד ואני מבואס מזה רצח.”
הרמתי גבה לגלגנית, “אבל אסור להיפגש.”
“אני יודע ולכן רציתי להציע שניפגש במרחב פתוח, בגינה. אני אביא את קערת הפסח ועליה את סימני החג. את תישארי במרפסת שלך, תארחי לי חברה. אקריא את ההגדה, אני מניח שתשמעי אותי. ארגיש פחות מבואס ופחות בודד. מה דעתך?”
מה דעתי? דעתי שזה מקסים. כזה קהילתי כזה. אז הוא לא זמם עליי או על גופי. מנחם לדעת.
“אפשר להזמין את אדון ביטון.” הצעתי נלהבת, “המרפסת שלו משקיפה גם היא אל הגינה. ואולי עוד שכנים מהבניינים מסביב. שכולם ישבו במרפסות בליל הסדר. יש לנו קבוצת ווטסאפ של הבניין, אשלח להם הודעה.”
“רעיון מצוין.”
“אני בעד.”
“אני שמח לשמוע.”
“אז למה נתקעת כאן בדירה לבד? למה לא נסעת להורים שלך?” מצאתי את עצמי מתעניינת בגיבור-העל.
“ההורים שלי גרים בחיפה ואני עובד כאן בתל-אביב.”
“גם אני נשארתי כאן מאותה הסיבה, אבל אני עובדת מהבית. גם אתה עובד חיוני?”
“כן. אני רופא מתמחה באיכילוב.”
אה, ממש גיבור-על. “אתם עוברים תקופה מטורפת.”
“כמו כולם… את מסודרת לליל הסדר? יש לך את כל מה שצריך? הצטיידתי במלאי של חסות שלא מבייש חקלאי ותיק.”
צחקתי, “יש לי הכול. ולך יש ביצים?” מזל, מזל שהוא לא מולי. איזה מפגרת אני. “אני מתכוונת שהן אזלו ברשתות וצריך לשים אחת בקערת הפסח, אז יש לך אחת?” אוי, מטומטמת. איזו בחירת מילים. מה יש לי?
הוא צחק ואמר בשקט, “יש לי ביצה, אפילו שתיים.”
הנחתי את מצחי על הקיר ועצמתי את עיניי במבוכה.
“אז סגרנו דנה,” קולו פעפע בדממה המביכה, “ליל סדר בגינה ובמרפסת?”
“כן.” הזדרזתי להשיב ונעמדתי מול חלונות המרפסת. “סגרנו. אודיע בווטסאפ של הבניין.”
“אחלה דנה.”
לא רציתי לסיים את השיחה. היה נעים לדבר איתו. דתי או לא, הוא היה חמוד. לא יודעת מה היו הכוונות שלו כלפיי אם ובכלל, אולי באמת סתם לצאת מהבדידות בליל הסדר ואחרי הכול אני חילונית, אבל בכל זאת מצאתי את עצמי מחפשת את הדירה שלו בבניין ממול. מעבר לגינה החשוכה כל החלונות בבניין שלו היו מוארים. הבחנתי בגבר שעמד במרפסת חשוכה נשען על מעקה ברזל, ידו האחת הצמידה טלפון אל אוזנו.
“אתה גר בקומה שלישית?”
“כן.” הוא הזדקף ומבטו פנה היישר אל החלון בו עמדתי, “צאי אל המרפסת.”
הוא ידע שאני מחפשת אותו. חשתי את הלב שלי מנתר בתוכי. פתחתי את חלון המרפסת ויצאתי החוצה. הרמתי יד לנופף לשלום.
“את יודעת, אני חושב שאת צודקת.”
“בנוגע למה?”
“בנוגע לעניין הזה שלהזמין זרים לליל הסדר. כדאי שנכיר קודם.”
“אה באמת?” חייכתי אל דמותו הרחוקה, “כל העניין הזה של ‘כל דכפין’ זה לא משהו שעושים עם זרים?”
“את מבינה הרבה בדת יחסית לחילונית. קערת פסח וכזה…”
“אני מבית דתי.”
“אה… יפה.”
“אל תבנה על זה. אני דתל”שית…”
“לבנות על זה?” הוא נע אל הקצה של המרפסת, ממש במקביל אליי בקו אווירי.
מזל, מזל שהוא רחוק ממני ולא יכול לראות את הלחיים הסמוקות שלי. מי אמר שהוא בכלל מעוניין בי?
“התכוונתי שלא תחשוב שאני מבינה גדולה בהלכות ליל הסדר. כל הלילה הזה על אחריותך.”
“אני לוקח עליי את האחריות במלואה.” שמעתי את החיוך בקולו.
“אני סומכת עליך.”
“את יכולה לסמוך.”
בהינו ארוכות האחד בשני ולמרות שהיינו רחוקים זה מזה עשרות מטרים הרגשתי קרובה אליו. ויכולתי להישבע שהלב שלי פרפר בתוכי גם כשהשיחה נָדַמָּה. השתיקה הזו נעמה לי וגם המבט הארוך הזה ממרפסת למרפסת.
“אז במה אתה מתמחה?” התיישבתי על כיסא השיזוף.
הוא גם התיישב על כיסא והתרווח עליו, “קרדיולוגיה.”
“ענייני הלב.” חייכתי לעצמי.
“כן…”

אהבתם? אפשר ומומלץ לשתף כדי לשמח אנשים נוספים. חג שמח!

צילום שולחן ליל הסדר שלנו בבית, פסח 2020.

כל הזכויות שמורות להילה ארוון © אין להעתיק, לצלם או להשתמש בלא קבלת רשות מהמחברת.

הפוסט דירה עם מרפסת עורפית – סיפור לפסח 2020 הופיע ראשון בהספרים של הילה

בספרים שלי מופיעות אמיתות שלא מקובלות בימינו, אני מתכוונת לרוב לריבוד החברתי והפער בין העניים לעשירים ולמעמד האישה, היחס אליה והאמונות התפלות שהיו קיימות לגביה.
הנושאים הללו: ריבוד חברתי ומעמד האישה, נידונים בהרחבה בשני ספריי “אי התפוחים” ו”זר של קוצים“.

אני רוצה להיכנס לרזולוציה יותר עמוקה לגבי מעמד האישה כפי שמתבטא בספר “זר של קוצים” לאו דווקא ב”אי התפוחים”, עליו נדבר בהזדמנות אחרת. שימו לב, מכיל ספויילרים ולכן מי שטרם קרא את הספר, מציעה שלא יקרא את ההמשך ושיקרא את הספר.

הפוסט פטיש המכשפות הופיע ראשון בהספרים של הילה

הפוסט לו הייתי פיצ’רוי… לה -לה-לה…. הופיע ראשון בהספרים של הילה

הפוסט איך הסתדרו בעבר בלי כיסים? הופיע ראשון בהספרים של הילה

בעקבות תחקיר אופנה שערכתי בעת שכתוב ספר המגירה שלי “זר של קוצים” (שיצא לאור במרץ 2019), למדתי על הלבוש של אמריקה במושבות הפוריטניות, שם מתרחשת עלילת הספר. אצל הפוריטנים הכל היה פרקטי, משעמם ותכליתי. ועם זאת ננפץ פה מיתוס ידוע, הם לא לבשו רק שחור לבן. על אף שהתנגדו לתחרה ולראוותנות ודגלו בצניעות, הם לבשו בגדים צבעוניים. את השחורים, שהחשיבו לצבע חגיגי ומשדר יוקרתיות, השאירו לימי ראשון. אז כן, הם התנגדו לאריגים יקרים ומנקרי עיניים, לשישוטים של סרטים, סלסולים ותחרות, אבל גם בחברה הפוריטנית ניתן היה להבחין במעמדות על פי הבגד.

עתה בכתיבת הספר השישי, רומן היסטורי אף הוא המתרחש באנגליה ואמריקה, לאחר סיום תקופת שלטונו בעלת האדיקות הדתית של אוליבר קרומוול (הפוריטני) ועם התחלת תקופת הרסטורציה, שהיא שובה של המלוכה לאנגליה עם המלך צ’ארלס הראשון, אני מגלה כי חלה מהפכה גם באופנה.

בתקופת הרסטורציה הצבעים חזרו לבגדים, הקישוטים, העליזות, התיאטראות שנסגרו בתקופת קרומוול נפתחו שוב, חזרה המוזיקה, חג המולד שבוטל על ידי הפוריטנים (וביטולו נמשך עדיין במושבות בצפון אמריקה עוד זמן רב) וגם המתירנות חגגה.

אחרי תקופה של אדיקות דתית והמון הגבלות של צניעות, נפרצו כל הגבולות, במדיניות אופנתית שהכתיב המלך צ’ארלס הראשון.  השמלות הפכו להיות רפויות יותר, עתירות בד וצבעוניות לעין, ראוותניות, ובכלל הורגשה קלילות בכל. אם תבחנו את הדיוקנאות של בנות אצולה שצויירו באותה התקופה תגלו נשים עם מחשופים עמוקים, אפילו שד שמציץ החוצה. נכון, תמיד היו תמונות חושפניות של נשים באומנות אבל של נשים אנונימיות, דוגמניות של ציירים ולא של נשים ממעמד האצולה. הפעם היה מדובר בהתרסה.

הפוסט אופנת המאה ה- 17 באנגליה ובאמריקה הופיע ראשון בהספרים של הילה

“הכנתי את זה מזמן. לתת לך בחג המולד. אבל לא הספקתי.”
היא הידקה את הקופסה אל חיקה, “חג המולד…” היא חייכה בגעגוע, “לא שמעת שביטלו כאן את חג המולד? שזה מנהג פגאני לקשט את העץ ולתת מתנות?”
הוא צחק חרש. “אני אנגליקני. אצלנו לא ביטלו את החג.”
כריסטה שלחה אליו מבט מקניט, “אני מתפלאת עליך, אדון רוברטס. אחרי מה שקרה היום בבית המשפט, אתה לוקח סיכון שוב עם החוק?”
הוא העביר את משקל גופו מצד לצד.
היא נגעה קלות בזרועו, “אני צוחקת איתך, מרטין. אני מקבלת את מתנתך בתודה.” היא קדה לפניו בנימוס, “גם אני מתגעגעת לחג המולד ולעוד מנהגים שבוטלו. כמו הריקודים סביב עמוד מאי עם הסרטים הצבעוניים והמוסיקה העליזה. אתה זוכר את עמוד מאי? מאנגליה?”
“פה אסור לרקוד עם עמוד מאי.” השיב.
“כן, כשהגענו לכאן שמעתי מחברתי נעמי על החוק הזה, וזה ציער אותי מאוד.”
מרטין תלה את רצועת התיק בחזרה על כתפו ופנה לרדת במדרגות.
“לילה טוב מרטין.” קראה אחריו, אבל הוא כבר נעלם בעלטה. (זר של קוצים/מאת הילה ארוון)

מהו עמוד מאי ומדוע הפוריטנים מיהרו לבטל אותו מחיי המושבה באמריקה?

חג המולד בוטל על ידי הפוריטנים שהתיישבו בצפון אמריקה במאה ה- 17 בשל סממנים פאגניים, והרחבתי על כך את היריעה בפוסט נפרד.
הפוריטנים שיישבו את המושבה פלימות’ לא ביטלו רק את חג המולד, אלא גם פולחנים נוספים כמו חגיגת “יום מאי” ב – 1 למאי, בשל אותה סיבה.

מה חגגו ב- May Day עם ה – Maypole?
העולם הפאגני עם חלוף השנים החל לקבל על עצמו את הנצרות, אך לא השתחרר לגמרי ממנהגים קודמים. הכנסייה הקתולית לא נלחמה מלחמת חורמה בכך והמנהגים הללו השתרשו, מתוך מסורות נורדיות, מהאמפריה הרומית ועוד.

אחד מהמנהגים שהשתרש הוא חגיגת הפריון ה – Beltane, שהחלה ברומי העתיקה בזמן האביב בפולחן לאלות הפריון, עבור שגשוג, פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, הן לבני האדם והן לעובדי האדמה והאיכרים. חלק ממנהגי הפולחן כללו הקמת מזבחות לאלות, מדורות גדולות, חגיגות ריקודים, זרי ראש מפרחים, טקסים פאגניים. ההילולות הללו הגיעו לעיתים למצבים של מתירנות מינית, אפילו כחלק מטקס פולחן הפריון. אתם בטח מבינים עכשיו מדוע הפוריטנים השתגעו מהמחשבה שחגיגה כזאת תתקיים אצלם במושבה הדתית, שדגלה בצניעות ונאמנות לבן זוג אחד והתרחקה מפריצות וכל מה שקשור למין ומדוע ראו בכך סכנה למוסריות הציבור.

הנה תמונה מחגיגת מאי בת ימינו בבוואריה, גרמניה:

נחזור קצת אחורה בזמן, לפני הפוריטנים. אם כן חגיגת האביב הקרב השתלבה בחיים הנוצריים, אבל לא בוטלה. היא השתרשה בעיקר בגרמניה לאורך הדורות ועברה עם הפלישות השונות של השבטים הגרמניים לאי האנגלי. עם האדיקות הקתולית ששלטה באירופה עד הרפורמציה הפרוטסטנית נעלמו הסממנים המיניים מהפולחן ונותרה חגיגה גדולה של שמחה. וכך חגגו האנגלים את החג מאות שנים.

בתחילת המאה ה- 17 החלו לעלות מתוך הזרמים הפרוטסטנטיים באנגליה, מתוך הכנסייה האנגליקנית, קולות של זרם בדלני ואדוק יותר – הפוריטניזם.
אצל הפוריטנים הייתה דבקות בכתבי הקודש, בחומרות ובאדיקות הדתית. לצערם, המלך ג’יימס השישי מלך סקוטלנד (ואנגליה) לא אהב אותם, הוא לא רדף אותם אומנם וניסה לשלב אותם בחיים הפוליטיים, אבל הם לא ממש הסכימו להשתלב. לבסוף החליטו משפחות רבות לעזוב על טפם וזקניהם, ללידן שבהולנד. גם שם נמאס להם מהר מאוד, הם התגעגעו לחיים באנגליה וחזרו אליה. אך המצב באנגליה השתנה והמלך ג’יימס גילה פחות סבלנות למי שהתנגד לו. מה שלא הותיר להם ברירה אלא לשקול להקים לעצמם ישוב שבו יוכלו לנהוג כרצונם ואמונתם הדתית. הם החליטו להגר לאמריקה, והקימו שם את מושבת פלימות’ ב – 1620. אלו הצליינים שהגיעו על אוניית המייפלאואר. הצליינים לא הקימו את ההתיישבות האנגלית הראשונה בצפון אמריקה, אך פלימות’ הייתה התיישבות הקבע הראשונה באמריקה הצפונית שהוקמה על ידי האנגלים. הם הגיעו כדי להישאר ולא רק כדי לחלוב את היבשת החדשה מאוצרות הטבע שלה, כמו קודמיהם.

בינתיים באנגליה ירש את המלך ג’יימס, בנו, המלך צ’ארלס הראשון, שהיה מושפע מאישתו הקאתולית, והחל רודף את מי שאינו מיישר איתו קו בנושא האמונה. כך מצאו את עצמם המאמינים הפוריטנים שחיו באנגליה במצוקה והחלו גלי ההגירה הגדולים לאמריקה. כתוצאה מכך מושבת פלימות’ גדלה וקמו בה עיירות נוספות וגם מושבת מסצ’וסטס, צפונית לה, התרחבה וקלטה את אלפי המהגרים. ובאנגליה? קרומוול הפוריטני ומרעיו מהפרלמנט, הצליחו להדיח את המלך צ’ארלס הראשון, להפריד אותו מראשו ולכונן שלטון תיאוקרטי. לא נעים.

לסיכום, הפוריטנים התנגדו לכל מנהג אשר היה בו השפעה פאגנית ודבקו בכתבי הקודש (הברית הישנה והחדשה), שם לא היו אזכורים לחגים הפאגניים כמובן, ולכן הם הוציאו מחוץ לחוק את חג המולד ועל הדרך את חגיגות יום מאי.

אחד המנהגים של יום מאי היה ריקוד סביב עמוד מאי Maypole. מדובר בגזע עץ עצום בגודלו (אורן או ארז) שגולח מענפיו ועליו, ורק בקצהו הותירו את צמרתו המלבלבת. מתחת לצמרת קשרו סרטים צבעוניים. את הגזע העמידו בבור עמוק שחפרו במרכז העיירה/כפר. בחגיגות היו הגברים והנשים מתחלקים לשתי קבוצות נפרדות, אוחזים בסרטים בידיהם וחולפים זה על פני זה לצלילי המוזיקה העליזים, שנוגנו ברקע. לנשים היה זר פרחים על הראש, העץ עצמו קושט בענפי קיסוס וגפנים, שסמלו את הפריון.
מבחינת הפוריטנים מלבד היות הריקוד חלק מטקס פאגני, הרי שזה יכול לעודד יחסים לא הולמים וזימה בקרב תושבי המקום, ריקוד שמעורר את היצרים.
מסופר שבעיירה פלימות’ (במושבה פלימות’, ניו-אינגלנד, אמריקה) ב – 1628 הקים מתיישב מהעיירה הצעירה, אדם בשם תומאס מורטון, עמוד מאי וקרא לתושבי המקום להגיע אל חגיגת האביב העליזה, ולגברים למצוא להם כלה. אחרי הכול זאת חגיגת פריון. כפי שאתם בוודאי מבינים כבר תומאס לא היה כזה אדוק באמונתו, וקצת שונה בנוף העיירה הפוריטנית. תוסיפו על זה תקרית קודמת עם מנהיגי פלימות’, מכוון שחי חיים מתירניים ואף התרועע עם נשים אינדיאניות, מעשים שלא יעשו לפי חוקי הדת. בקיצור, הוא משך אליו אש. סופו היה, שהגזע המקושט הורד על ידי איש החוק וממייסדי העיירה, הקפטן מיילס סטאנדיש. למרבה הפלא מורטון הואשם דווקא במכירת נשק לאינדיאנים ולא ביוזמה של חגיגה שטופת פריצות. הוא הוגלה אל מחוץ לשטחי המושבה, אל איי שאול. איים מול חופי ניו-המפשייר. אל תדאגו לו. הוא שרד ואפילו חזר לחיים פוליטיים בניו-אינגלנד ומת בשיבה טובה (גיל 71).

מאז לא נחוג פסטיבל יום מאי בשטחי העיירה והאיסור הזה התפשט אל כל רחבי המושבה.

הפוריטנים בשלב מסויים איבדו את השלטון גם באנגליה וגם מעבר לים במושבות האנגליות באמריקה, אבל הצביון הדתי האדוק עם החוקים המתנגדים לחגים אלו, כולל הקנסות והאיומים על אלו שחגגו אותם, נותרו בצפון אמריקה במשך 200 שנה.

במאה ה- 19 בוטלו החוקים האוסרים לחגוג את חג המולד ויום מאי. חג המולד נחגג במלואו עוזו עד עצם היום הזה, אולם יום מאי נשכח מהתודעה ופחות ופחות חוגגים אותו.

עם זאת, הוא עדיין נחגג בחלק ממדינות צפון אירופה (ביוני דווקא ב- Midsummer), בבריטניה ובארצות הברית.

בסרטון למטה סקירה קצרה על המנהג בעולם הנוצרי לאורך השנים.

כאשר ערכתי תחקיר היסטורי על חיי המושבה פלימות’ ועל הפוריטנים באמריקה לקראת הוצאתו לאור של הספר זר של קוצים נודע לי ששני החגים הללו הוצאו מהחוק.

אבל על הריקוד סביב עמוד מאי ידעתי מזמן, התוודעתי אליו דרך שיר, שהיה להיט אי שם בשנות השמונים, ובו רקדו סביב העמוד והסרטים הצבעוניים, זה היה עליז וקופצני ומאוד דיבר אל ליבי. תודה ללהקה Man without Hats שהרחיבו לי אופקים עם השיר Safety Dance. מי האמין שזה יתחבר לספר…

תהנו מההאזנה. מי שמעל גיל ארבעים בוודאי מכיר את השיר.

אפילו בדיסני וורלד תמצאו ריקוד סביב עמוד מאי:

הפוסט חגיגות May Day באביב מסוכנות לציבור הרחב, האומנם? הו, הפוריטנים הופיע ראשון בהספרים של הילה

הנה פוסט שהעלתי היום בפייסבוק ביום השואה, 2019, התשע”ט:

אם
אם סבא שלי, בהיותו נער, לא היה קופץ עם אחיו מהרכבת בדרך לאושוויץ…
אם סבא שלי לא היה שורד את עבודות הכפייה של הגרמנים…
אם סבא שלי לא היה עולה לארץ ישראל לאחר המלחמה…
אם סבא שלי לא היה שורד את הפציעות שהותירו מכות האלה של השוטר הבריטי עם ירידתו לנמל..
אם
אם סבתא שלי לא הייתה שורדת את הפוגרום הנורא ביאשי, רומניה…
אם סבתא שלי לא הייתה שורדת את טביעתה של אוניית המעפילים הבלתי חוקיים לארץ ישראל…
אם סבתא שלי לא הייתה שורדת את מחנות המעצר בקפריסין, חצי שנה שהתה שם…
אם
אם סבא וסבתא שלי לא היו נפגשים על אדמת ארץ ישראל…
אם כל זה לא היה מתרחש,
לא הייתי פה היום.
***
אחיו של סבי פנה מזרחה, אל רוסיה ומאז שנפרדו לא נודעו עקבותיו.
בודדים מאחיו של סבי דוב קליין מהעיר נסאוד, חבל ארץ טרנסילבניה, רומניה, שרדו את השואה והצליחו לעלות לארץ ישראל, להקים כאן בית ומשפחות, לראות נכדים. הוריהם, שמואל וחיה קליין ז”ל, חלק מאחיהם ואחיותיהם, בני זוגם ואחייניהם, נספו באושוויץ.
***
אימי שתיבדל לחיים ארוכים, נקראת על שם סבתה חיה קליין הי”ד שנספתה בשואה.
אחי הקטן, שיבדל לחיים ארוכים, נקרא על שם סבי דוב קליין.
***
לזכרם של סבא דוב קליין ז”ל וסבתא איטה קליין ז”ל לבית פיטרו.
לזכרם של כל בני משפחת קליין שנרצחו בשואה.
***
בצילום: תעודות העלייה שלהם.
סבתי עלתה לארץ ב 1947.
סבי עלה לארץ רק בשנת 1946, בסרטיפיקט שלו רשום 1941, אך זה רק ציון של פקודת העלייה של ממשל המנדט הבריטי, מחלקת העלייה.

הפוסט יום השואה הפרטי שלי וההקשר שלו ל”כחותם על לבך” הופיע ראשון בהספרים של הילה

אהבתם את המאמר? השאירו לי תגובה.

רוצים לקרוא את הספרים? תקציר ופרק ראשון בקישורים הבאים וגם האפשרות לרכוש אותם
קישור ל”זר של קוצים” באתר – https://bit.ly/2t6nYib
קישור ל”אי התפוחים” באתר – https://bit.ly/2jUJQbA

במארז של שניים זה הכי שווה “מארז אי התפוחים” ו”זר של קוצים” במחיר מבצע!
למארז באתר במבצע

חפשו אותם ברשתות הספרים סטימצקי וצומת ספרים, ובחנויות המקוונות עברית ואינדיבוק.

קישור ל”זר של קוצים” באתר סטימצקי – https://bit.ly/2MSOQ1F
קישור ל”אי התפוחים” באתר סטימצקי – https://bit.ly/2IkVqcW

הפוסט מה רם אורן חשב על זר של קוצים? הופיע ראשון בהספרים של הילה