זר של קוצים

98.00 

(3 חוות דעת לקוח)

**הספר הדיגיטלי "זר של קוצים" ניתן לרכישה בחנויות אינדיבוק ועברית.

**ספריות ציבוריות יכולות לרכוש מהמפיצים לספריות: "ספר לכל" ו"מסחר הספר" או להזמין ישירות מהילה ארוון במייל, עם הנחה לספריות, [email protected]

* סימניות תואמות לספר במתנה.
* המחיר כולל משלוח בדואר רשום חינם.
* שליח עד הבית – בתוספת של 19 שקלים.
* מוקדים לאיסוף עצמי בעת בחירת אופן המשלוח בזמן ביצוע ההזמנה:
מנתניה, חיפה, באר-שבע, רמת גן ופתח תקווה.

ט.ל.ח.

 

קטגוריות: ,

תיאור

אמריקה, 1636, המושבה פלימות'. כריסטה אנדרוז הותירה רושם של צעירה יראת אל וצנועה, ונודעה בעיירה שלה כמיילדת מוצלחת ואהודה. אהובה הגיע מאנגליה כדי לשאתה לאישה ועתידה היה מובטח ויציב. פחות משנה לאחר שהגיעה אל חופי פלימות' היא מואשמת בכישוף ובפשעים נוראיים וגורלה מתהפך. כריסטה מוצאת את עצמה מיטלטלת בים סוער של האשמות ושנאה, אי-ודאות ואכזבה, נתונה לחסדי אדם ושמיים. יסודות עולמה מתערערים ועתידה נראה חסר תקווה אבל אז מגיעה אליה עזרה ממקור בלתי צפוי.
בשעה שאינה ערה לרשת הקורים הנטווית סביבה וכשגורלה נשלט בידי כוחות אפלים וזדוניים עומדות בפני כריסטה שתי ברירות: להיכנע ולהפסיד או להילחם על כבודה ושמה הטוב.
רגשות עזים, יצרים ותשוקות חבויים נחשפים בזה אחר זה ומשאירים את הקורא בנשימה עצורה עד לסוף הספר.


"את כל כך יפה, כריסטה." הוא נתן לשערותיה לצנוח מבין אצבעותיו, "בדיוק כפי שהעזתי לדמיין בעיניי רוחי." ואז הנמיך את ראשו ונשק לפיה עד ששכחה מהו שמה או איפה הם נמצאים. 

"פרידה אחרונה ואז נהיה תמיד יחד." הבטיח לה לפני שהתפצלו דרכיהם. "המשיכי להאיר, קרן שמש שלי."


"זר של קוצים רומן תקופתי חדש של הילה ארוון שאורגת בכישרון רב עלילה מרגשת וסוחפת יחד עם עובדות היסטוריות.
מאת מחברת רבי המכר סודות באחוזת השושנים, הדרך הביתה, כחותם על לבך ואי התפוחים.

טעימה מהספר

זר של קוצים/מאת הילה ארוון
@כל הזכויות שמורות למחברת.

פתח דבר
העיירה פלימות'
מושבת פלימות', ניו-אינגלנד, אמריקה
מאי, 1636

היא התגעגעה אליו. אל חיבוקו העוטף, אל קולו ששורר לה מילות אהבה, אל היכולת שלו לאסוף ולסלק את כל דאגותיה. היא התגעגעה לאצבעותיו העוברות בשערה, לשפתיו המלטפות את שפתיה ולשיחותיהם מלאות הרגש.
"הלוואי והיינו יכולים להישאר כאן לעד. רק אני ואתה." אמרה לו פעם אחת לאחר שהתוודה על אהבתו אליה וכשהבינה שגם היא יכולה לחשוף את התחושות שגעשו בה כלפיו, את אותם הרגשות שניסתה להיאבק בהם.
האהבה שלו הגיעה אליה בהפתעה, מרפאת כל פצע ומכאוב. הם חיו בעולם משלהם, כמו בחלום עם רגעים מלאי אושר, תשוקה ותקווה לעתיד מושלם. טוב, החלום הזה נגוז מהר. המציאות הייתה חזקה מהם ולא היה אפשר לברוח ממנה ועם זאת, היא לא שיערה שקיצו של החלום יהיה אכזרי כל כך.
האישה הצעירה ישבה בין הצללים על דרגש צר ומטונף בגבה אל הקיר בתא המאסר. היא הרימה את ידה הדקה אל קרני השמש שהפציעה זה מכבר וחיוך הסתמן על פניה היגעות. סרט צחור היה כרוך סביב אצבעה. היא עצמה את עיניה בגעגוע ונשקה קלות לטבעת הקטיפה.
ההבנה שזה נגמר גרמה לדמעותיה לחמוק מטה ולגלוש על לחייה. הייאוש הזדחל לתוכה והמחשבה שלא תראה אותו שוב הכאיבה לה יותר מהייסורים שהיו מנת חלקה בימים האחרונים, מאז שהובאה לשם בעל כורחה.
רחש נשמע בפינת התא החשוך. החריקה המוכרת של ציפורני העכברושים השורטים את רצפת העץ. הם קרבו אל הצלחת הזנוחה שעל הרצפה שהושארה לה כסעודתה האחרונה, אפם מרחרח את הבלילה הקרה והקרושה. עיניהם התרוצצו בחוריהם בהביטם בה בהיסוס זהיר.
ברייה נחותה נוספת לטשה מבט בצעירה. היה זה עכביש שמנמן ושעיר שהשתלשל מטה מקורות התקרה. הוא המתין בסבלנות לחוסר ערנותה כדי להמשיך ולטוות את רשת הקורים שלו סביב קורבנו.
הצעירה הרימה אליו את עיניה הכבויות. העכביש קפא על מקומו. הוא לא הרתיע אותה, גם לא הציוץ שהשמיעו העכברושים שהסתערו על הצלחת. היא חשה אדישות לכל הנעשה סביבה. היא נשכבה לאורכו של הדרגש, אצבעות ידיה נחו על שמיכת הצמר המעופשת. מישהו הכה באלימות על סורגי תאה, הצליל המתכתי החריד אותה.
"בוכה?" שאל הגבר שעמד מעברם השני. "אל דאגה," אמר ברשעות בלי להמתין לתשובתה, "בקרוב יסתיים הכול!"
היא מיהרה למחות את הדמעות בשרוולה. מבטה ליווה את הסוהר שפסע אל קצה המסדרון.
הוא הניח את צרור המפתחות הכבד שלו על השולחן והשליך גזרי עץ אל האש שבערה באח. צינת הלילה טרם עזבה את המבנה המבוצר.

ג'ייקוב שפשף את ידיו מול הלהבות וחייך. האסירה שלו הייתה כלואה בתא השמור ביותר במבצר, כך שאפילו כוחותיה המיוחדים לא יועילו לה כעת.
הוא הכיר אותה מהיום שבו הגיעה עם משפחתה מאנגליה אל העיירה פלימות'. הוא זכר אותה מביקוריה בשוק ומימי ראשון בכנסייה. היא הייתה צעירה צנועה ומאירת פנים, חביבה לכול. הקבצנים היו מזדנבים אחריה בידם הפרושה לצדקה והיא תמיד העניקה להם מעות שהיו ברשותה.
בנוסף למידותיה הטובות אי אפשר היה להתעלם מיופייה העדין, מעיניה הכחולות שנצצו כספירים ומשערה הזהוב שאותו הצניעה מתחת לכיסוי ראשה הצחור או משפתיה שהיו מסותתות באופן נאה. חיוכה המצודד גרם גם לאדם הנרגן ביותר בעיירה להחזיר לה חיוך.
המראה שלה בשילוב עם אישיותה הסבו את ראשם של כל הגברים אחריה. גם את שלו. אולם הוא טעה, כמו כולם. יופייה שובה הלב והתנהגותה המלאכית היו אשליות בלבד, חזות תמימה שניתנה לה על ידי השטן כדי לתעתע בהם. וכעת אף גבר שעיניים לו בראשו, לא יביט בה שנית.

בכי תינוק שנשמע מבחוץ, העיר את חושיה. היא הזדקפה על מרפקיה בכבדות והאזינה לו.
"התינוק הזה רחוק מציפורנייך. לא תוכלי לפגוע בו." קולו של הסוהר שלה נשמע מאחורי הסורגים. "לא תוכלי לפגוע יותר באף אחד!"
"מעולם לא פגעתי בתינוקות." השיבה לו בקולה השבור.
"שקרנית. שחטת אותם כדי לעבוד את השטן."
"זה לא נכון!"
ג'ייקוב צחק, "אישה טיפשה! את כבר התוודית על הכול, הצהרתך הובאה אל המושל ברדפורד. גורלך נחרץ, המושל כבר החליט לגבייך. את גמורה!"
הצעירה בהתה בו וכול שראתה היה את חיוכו הזחוח. היא נשכבה לאחור ומבטה ננעץ בתקרה.
כן, חשבה בליבה, היום יסתיים הכול. חבל התלייה מחכה לה ואף אחד לא יוכל להצילה. אף אחד. גם לא אהובה החזק והנחוש.
לפני פרידתם האחרונה שזר לה מפרחי האביב זר ראש, הניח אותו על שערה שכל כך אהב והבטיח כי יהיו יחד, תמיד.
אבל הפרחים ההם קמלו וכל שנותר לה מאותו רגע מאושר היה רק הזיכרון, רק זר של קוצים.

פרק 1
יוני, 1635

מפרץ פלימות' עטה ארשת מנומנמת עם שחר. כלי שַׁיִט עצום עגן במים העמוקים, הרחק מן השוניות הטובעניות. קרני החמה הצליחו במאמץ רב לחדור מבעד לערפל הכבד. הן חשפו את פניהם המתוחות של הנשים ושל הגברים שישבו בסירות העץ אשר התקדמו לאיטן, לפי קצב חתירת המשוטים, אל המזח. גלים שהופרעו ממשחקם עם הרוח, התחבטו על דופן הסירות והקיפו אותן בנזר של קצף לבן.
אלישע אנדרוז עמד בקצה הסירה המובילה את קבוצת הסירות. כובעו השחור ורחב השוליים מונח על שערו הארוך. אמרת מקטורנו הכהה זעה ברוח הקלה. עיניו התאמצו לאתר את יעדו מבין הערפילים. כשהתגלתה לעיניו רצועת החוף חייך בסיפוק וכיוון את החותרים לעברה. הסירה נעצרה ליד המזח בצמוד לסולם עץ רחב, קְצוֹת הסולם נגעו בגובה פני המים. אלישע היה הראשון לעלות בו. אבנעזר האמונד, רעו משכבר הימים, קיבל אותו בחיבוק חם.
המזח שקק אנשים, סוחרים וסבלים שבאו לקבל את סחורותיהם שהגיעו מהמולדת הישנה, אנגליה, או להעמיס מתוצרת היבשת החדשה אל בטן האוניות הנוספות שעגנו במפרץ. בני משפחה שהגיעו לקבל את פניהם של הנוסעים, שהגיעו לאחר מסע ארוך.
בסי, אשתו של אלישע, נותרה לשבת בסירה על קורת עץ רחבה ששימשה ספסל וכרסה בין שיניה. מסביבה נוסעים נוספים החלו לעלות בסולם אל המזח. היא הייתה תשושה מימי המסע הארוכים שהחלו בחופיה של אנגליה ובחילות ההיריון לא הוסיפו לה בריאות. היא חששה לעובר שבבטנה וזאת משום שבשנים האחרונות הריונותיה לא החזיקו מעמד והסתיימו בהפלות. הלחות והחום הקֵיצִי ששררו סביבה לא הועילו במצבה. בסי נופפה במטפחת מול פניה המיוזעות.
דייבי, בן הזקונים שלהם, קם ממקומו וכמו כל ילד פוחז אץ אל קצה הסירה בלי לבקש את רשותה וטיפס במעלה הסולם אל אביו. היא תצטרך להזכיר לדייבי שילד מחונך היטב וירא אל לא יכול להיות משולח רסן, אך עתה הייתה בסי עייפה מכדי לנזוף בו.
מרי בתה, שלאחרונה מלאו לה שלושה עשר אביבים, קיבלה את אישורה לקום ופסעה בצעדים מהוססים אל עבר הסולם. קריאה מבוהלת חמקה מפיה כשהסירה נעה בחוסר איזון במים.
"אל תפחדי, מרי." קולה של כריסטה אחותה הגדולה הרגיע אותה. היא תמכה בה וייצבה אותה.
בסי הביטה בשתיים בסיפוק אימהי וראתה כיצד כריסטה מובילה בבטחה את מרי לסולם. גבר שעמד שם הציע להן את עזרתו.
"תודה אדוני, אנו נסתדר." ענתה לו כריסטה בסבר פנים נעים, "אודה לך אם תסייע לאימי להגיע אל הסולם בבטחה."

כריסטה תמכה במותניה של מרי בשעה שטיפסה על הסולם החלקלק. היא העיפה מבטה לאחור כדי לבדוק שאימה אכן מקבלת סיוע ומגיעה בעקבותיהן.
מעל לראשה המזח החל להתמלא בנוסעים הרבים שירדו מהסירות, על פניהם נסוכה הבעת אושר למחשבה כי מסעם הסתיים בשלום, חשים כמי שנכנסו בשעריה של הארץ המובטחת. ספנים העמיסו את הסירות שהתרוקנו בסחורות חדשות וחתרו בחזרה אל האונייה.
אימה נאנחה בכבדות לצידה בשל תנודות הסירה ופניה התעוותו בכאב. כריסטה אחזה במרפקה כדי לייצב אותה. אביה הגיע לעזור, הן טיפסו מעלה ונעמדו על המזח. בסי ליטפה את בטנה ונשימתה הייתה מואצת, דאגה הופיעה בעיניה. אלישע חייך אליה לחיזוק.
הפעילות הרוגשת במזח הזכירה לכריסטה את נמלה הפעלתני של לונדון. אבל הם כבר לא באנגליה, הם ביבשת אמריקה, בעולם החדש, חשבה. הרחק מהמולדת שם נולדה, הרחק מחייהם הקודמים, מחברים ומקרובי המשפחה שמהם נאלצו להיפרד בעל כורחם. כאן יתחילו חיים חדשים. אביה הבטיח שבפלימות' יוכלו לנהל את חייהם על פי אמונתם הדתית ללא חשש למרות, שהמושבה הייתה כפופה לחוקי המלך ולשלטון האנגלי. פלימות' נוהלה באופן עצמאי על ידי מושל פוריטני ולפי חוקי הדת. אף אחד כבר לא ירדוף אותם.
"אתם בוודאי גוועים ברעב!" אבנעזר החליק מבט חומל על בסי ועל הילדים. "בואו נלך ונדאג לכם לסעודה טובה."
חיוכים אסירי תודה עלו על פני כריסטה ואחיה הצעירים. אבנעזר הורה לזוג משרתים שהגיעו איתו, להביא את חפציהם והשניים פנו אל אחת הסירות שהגיעה עם המטען של הנוסעים. בינתיים, הוביל את בני משפחת אנדרוז לעגלה שהמתינה לו.
"בימים הקרובים תשהו בביתי," אבנעזר עדכן את אביה כאשר התיישבו והעגלה החלה לנוע קדימה על שביל עפר, "עדיין לא סיימו לערוך את כל התיקונים בביתכם החדש. גברת האמונד הכינה עבורכם סעודה ערבה לחך. תוכלו להתרענן ולנוח מהמסע."
"אנו מעריכים את נדיבותך." הודה לו אביה.
העגלה חלפה על פני שיירת אנשים שעשתה דרכה ברגל אל עבר העיירה פלימות', בירת המושבה הקרויה באותו השם, מטלטליהם המועטים נישאים בצרורות על גבם ובידיהם. העיירה הייתה מוקפת בגדר כלונסאות גבוהה ושעריה היו פתוחים לרווחה אבל אבנעזר לא נכנס לתוכה.
בהצצה חטופה בעודם חולפים על פני העיירה הצליחה כריסטה לראות בתי עץ פשוטים העומדים לאורך רחובה הראשי כבמסדר חיילים. גגותיהם היו מכוסים בקָנִים ובגבעולי סוף צפופים, ארובות אבן הזדקרו אל השמיים הכחולים ועשן היתמר מהן. גינות ירק קטנות ומגודרות כיתרו את הבתים.
תושבי פלימות' החלו לצאת מבתיהם למלא את מטלות היום-יום שלהם, איסוף ביצי תרנגולות מהלול הצמוד לבית, האכלת חיות המשק והשקיית גידולי הירקות בגינות או עשו דרכם אל מרכז העיירה לעבר השוק.
בעיירה לא היו מבנים מפוארים כפי שהיו בלונדון. לא מזרקות, לא גינות נוי מטופחות, לא כיכרות נאות ולא מבני ציבור מפוארים. בעיירה הצעירה הושם הדגש על יעילות ופשטות והדבר התבטא במראה הקודר שלה.
בקצה העיירה על גבעה תלולה הציץ ראשו המחודד של מבצר עץ, שהשקיף למזרח אל המפרץ ולמערב אל היער הפראי, ואל קבוצת בתים וחלקות אדמה מעובדות ששכנו בסמיכות אליו. המבצר היה מבנה עץ בעל שתי קומות, לא מרשים כמו המבצרים שראתה באנגליה, הבנויים אבן. דרך חרכי הירייה, בקומתו העליונה, הבחינה כריסטה בלועם של תותחי ברזל ובקסדות המתכת של השומרים החמושים. הם סיירו שם ועיניהם שוטטו על המרחבים כדי לאתר פולשים או סכנה המאיימת על תושבי המקום.
העגלה התרחקה מהעיירה בדרך העפר כשהשמש קופחת על כובעיהם וכשעיניהם גומעות את הנופים הירוקים ואת מרחבי הפרא סביבם. לבסוף נעצרה לצד בית גדול מוקף בחומה נמוכה, בית משפחת האמונד. מאחוריו נראו פזורים על חלקות האדמה בתים נוספים מכותרים בגדרות עץ ושדות של תירס. כריסטה רק שמעה על הירק החדש באנגליה וידעה שהיה עיקר התפריט של התושבים הראשונים של פלימות', אבל מעולם לא הזדמן לה לטעום ממנו. היא הייתה נרגשת לקראת הרגע.
משרתת פתחה לפניהם את הדלת ואבנעזר הוביל אותם אל החדר המרכזי של הבית. אור הבוקר נשפך פנימה דרך החלונות. אשתו של אבנעזר מרדית' ובתה הבכורה נעמי, המתינו להם לצד שולחן שעליו עמדו קנקני שתייה ומאפים טריים שהכינו. כריסטה ובני משפחתה התיישבו אסירי תודה על כיסאות העץ המרופדים, מילאו את כרסם במטעמיה של מרדית' והרוו את צימאונם בסיידר מתוק ובמים. המשרתת נשלחה להכין עבורם אמבט רחצה באחד מחדרי הבית ולהציע את מיטותיהם.
התרגשות גלויה עלתה על פניה של מרי. סוף סוף יוכלו לרחוץ את גופם במלואו וזאת לאחר חודשים של מסע בבטן האונייה, שבו נמנעה מהם רחצה במים חמים או של הגוף כולו. כריסטה שלחה אליה חיוך קטן, שומרת על איפוק כמצופה ממנה. גם היא תשמח לרחוץ את גופה ולחפוף את שערה במים נקיים ובסבון ריחני.
המיטות שהוצעו לשימושם היו שינוי מרענן לדרגשים שעליהם ישנו באונייה אך לאחר הרחצה והחלפת בגדיהם בנקיים, עם הגעת ארגזי המטען שלהם עם המשרתים, העדיפו בני המשפחה לשוב אל החדר המרכזי של הבית.
ההפלגה הארוכה והשהות הממושכת בבטן האונייה בחושך ובצפיפות מילאה אותם במרץ בלתי נדלה. לפיכך, לאחר שהתארגנו פנתה כריסטה לשבת בחברת אימה, מרדית' החביבה ובתה הידידותית נעמי, ואילו אחיה הצעירים יצאו לשחק בגינת הבית עם ילדי השכנים.
כריסטה לא הייתה בגיל המתאים להתרוצצות בחוץ, היא הגיעה לגיל נישואין ואפילו הייתה מאורסת מגיל תשע עשרה. אנחה חרישית נמלטה מפיה כאשר נזכרה באהובה ג'ראלד. טרם עזיבתם את אנגליה הוא סיכם עם אביה שיישאר בלונדון, יחסוך כסף להקמת בית חדש לו ולכריסטה ויצטרף אליהם בפלימות' במהלך חודש ספטמבר, המועד שנקבע לחתונה שלהם. ג'ראלד עבד כמורה פרטי לילדיהם של סוחרים עשירים וחבל היה לו לאבד את מקור ההכנסה שלו. כריסטה ייחלה להגעתו לאמריקה וליום חתונתם, היא התגעגעה אליו והפרידה ממנו העציבה אותה.
את מחשבותיה העגומות הפיגו קולותיהן של אימה ושל מרדית', אשר שוחחו על ענייני ניהול משק הבית ועל אורחות החיים ביבשה הפראית, אבל תשומת ליבה נמשכה לשיחתם של הגברים בפינת החדר על עניינים פוליטיים.
כריסטה העדיפה את השיחות שלהם על פני שיחותיהן של הנשים מכיוון שכך נחשפה לתחומי עניין חדשים ומרתקים כמו לרפואה. רוב ילדותה עברה עליה בספרייתו של אביה בין הספרים עבי הכרס, בקריאת טקסטים על נפלאות צמחי המרפא, על האנטומיה של גוף האדם, על מחלותיו והדרכים לטיפול בהן. ספריו של אביה היו גדושים בתרשימים מורכבים שעניינו אותה וראשה הפעלתן והסקרן ספג את כל המידע האפשרי.
היא הייתה בת מזל על שהוענקה לה האפשרות ללמוד קרוא וכתוב. נערות ונשים מעטות יכלו להרשות לעצמן לרכוש השכלה. רובן הוכשרו מגיל צעיר להיות אשת איש ולנהל את הבית. כמאמינים פוריטנים הוריה עודדו אותה ואת אחיה ללמוד לקרוא כדי שיפגינו בקיאות בכתבי הקודש, אחרת כיצד יהיו נוצרים טובים ויקבלו על עצמם את עול מלכות שמיים?
אביה שהבחין בשכלה החריף ובנכונותה ללמוד את התחום הרפואי, תמך בה כאשר החליטה ללמוד באקדמיה למְיַלְּדוֹת של לונדון. דווקא אימה הייתה זו שחששה שכריסטה תתרוצץ בין בתי העיר בלילות, חשופה לליסטים ולגברים מפוקפקים כדי לסייע ליולדות, אך לבסוף השלימה עם נחרצותה ללמוד באקדמיה והעניקה לה את ברכתה. כריסטה רכשה באקדמיה מידע תיאורטי ועברה הכשרה מעשית עם מיילדות וותיקות בבית החולים סנט תומאס. ועדה שהייתה מורכבת מרופאים גברים וממיילדת מנוסה, ערכה לה בחינה בעל פה, ולבסוף הוענק לה הרישיון העירוני המיוחל לעסוק במיילדוּת בלונדון. לצערה היא לא הספיקה לעסוק במקצועה מכיוון שהם עזבו את אנגליה מייד לאחר סיום הלימודים. כריסטה קיוותה שתוכל לעסוק במיילדות בפלימות' בהקדם האפשרי.
כעת הקשיבה לדברי אביה שסיפר לאבנעזר בארשת פנים רצינית על הנעשה באנגליה ועל מצבם הקשה של הפוריטנים שנרדפו על ידי ויליאם לואד, הארכיבישוף מקנטרברי. אבנעזר הנהן. הוא עצמו היה סוחר שנאלץ לעזוב את עסקיו המצליחים ולברוח במהירות מאנגליה כעשור קודם בשל אמונתו הדתית ודעותיו הפוליטיות. לפני שעזב את לונדון ניסה לשכנע את אביה להגר עימו, אך ללא הצלחה. אלישע אביה התפרנס בכבוד כרופא וכמנתח ולקוחותיו העריכו את שירותיו, הוא לא רצה לעזוב. השניים שמרו על קשר מכתבים בשנים החולפות ואבנעזר עדכן באחת האיגרות כי השתקע בפלימות' והוא משמש כחבר מועצה של המושבה.
היא הייתה מרותקת לשיחת הגברים עד שלא שמעה שאימה קראה בשמה. בסי התרוממה על רגליה באיטיות, נתמכת במסעד הכיסא וביקשה שכריסטה תשגיח על אחיה ששיחקו בחוץ, בזמן שהיא הולכת לנוח.
כריסטה עמדה במרפסת הקדמית, שהייתה מוצלת. דייבי ומרי עמדו בגינת הבית בחברתם של ילדים נוספים מהבתים הסמוכים. נראה היה כי התיידדו איתם במהירות. מבטה של מרי חיפש את אישורה של כריסטה, לפני שהצטרפה לנערה כבת גילה, אל עבר הבית בחלקה הסמוכה. קבוצת הילדים, בנים ברובם, פנתה אל אחורי הבית ודייבי זינק בעקבותיהם. על מרחבי העשב שגדל פרא התרוצצו הילדים, מתמסרים ביניהם בכדור קטן ותפוח, עשוי עור חיה ומלא בצמר. הכדור נחת בין שיחי התירס בחלקה של האמונד והילדים רצו לשם לאתר אותו.
כריסטה נעה לכיוונם. היא הצלה עם ידה על עיניה. מעבר לשדות התירס נראה היער העצום במידותיו, עצים צפופים וצמחייה פראית. כריסטה תהתה אלו צמחים אקזוטיים היא תמצא שם. אולי תמצא צמחי מרפא שאינה מכירה מאנגליה והם יהיו לאביה לתועלת, עבור מטופליו ביבשת החדשה? כאישה נאסר עליה לעסוק ברפואה אלא לבני משפחתה בלבד ואף כמיילדת מוסמכת היא לא יכלה לרקוח תרופות עבור יולדות לשיכוך כאבי הצירים. הידע הרפואי שצברה מקריאת הספרים של אביה היה ללא שימוש. התסכול פעפע בה אך לא היה ביכולתה לעשות דבר כדי לשנות את המציאות.
המולת הילדים ששיחקו עלתה לטונים גבוהים מן הרגיל והסבה את תשומת ליבה.
"תפוס את הכדור!" צעק אל אחיה ילד שפניו היו מכוסות בנמשים ולראשו בלורית נחושת.
הוא היה מוקף בחבורת ילדים נלהבים, שניסו לקחת ממנו את הכדור, והשליך אותו אל עבר דייבי. הכדור חלף מעל ראשיהם ונחת בחיקו של אחיה, שהחל במנוסה בזמן שהילדים שעטו בעקבותיו.
הילד המנומש נותר לעמוד במקומו ולרגליו היה מוטל גבר גדל מידות, מכורבל על צידו. ברכיו צמודות לחזהו וידיו מגוננות על ראשו, כובעו היה שמוט על הדשא. הוא נאנק והתפתל לקול צחוקו של הילד. כריסטה חשה לעברו במהירות. בוודאי נרמס בצעדיהם ובריצתם של הילדים חשבה, תוהה מניין הגיע לשם. היא כרעה לצידו בדאגה ועיניה בחנו את גופו כדי לאתר פציעה, אם קיימת כזו. בגדיו היו מקומטים ומלוכלכים מעפר. עשב וקוצים נתלו בהם. מלבד זאת הוא נראה בריא לחלוטין למעט קולות הכאב שהשמיע.
"אדוני, אתה בסדר?" שאלה ומשלא הגיב אחזה בכתפו, "האם נפצעת?"
הגבר הפסיק להיאנח ועיניו הציצו בה בחשדנות מבין שערותיו הארוכות והפרועות.
"אדוני…" גבותיה התקמרו בדאגה, "אתה זקוק לעזרה? הנח לי לעזור לך לקום."
"מרטין לא צריך עזרה," השיב הילד במקומו, "הוא חזק יותר משור. כדי שלא נפסול אותו מהמשחק הוא עושה הצגות כאילו שנפצע. תראי…" הוא בעט לכיוון בטנו של הגבר אך לא נגע בו, והגבר שכונה מרטין נאנק בסבל מוגזם, "את רואה! הצגות." הילד כרע אל הדשא ולקח את הכובע, "היי, מרטין!" קולו התנגן בלעג. "בוא וקח אותו!" הילד התרחק והכובע של מרטין בידו.
לפתע התיישב הגבר בתנועה מהירה שהפתיעה את כריסטה וגרמה לה לאבד את שיווי משקלה. היא קרסה לאחור על העשב ונחתה על ישבנה, תוך כדי שהיא תומכת את עצמה בכפות ידיה.
הגבר התייצב על רגליו במלוא קומתו. עיניה הכחולות נפערו בפליאה כשהבחינה בקומתו הגבוהה וברוחב כתפיו. הוא היה הר אדם. בגדיו נחו עליו ברישול. קצוֹת מגפיו היו בלויים. מסביב לצווארו נתלו מחרוזות צבעוניות המורכבות משיני חיה, מחרוזים ומנוצות קטנות. מראהו היה לא שגרתי, האם הוא מבני המקום, בן תערובת או מהילידים הפראיים ששמעה על אודותיהם מאביה?
זוג עיניו האפורות התכווצו מתחת לגבותיו הכהות, כשמבטו נפל עליה. צלקת לבנה וארוכה נראתה בסמוך לרקתו הימנית, מציצה מהשיער שמסגר את פניו החזקות. שפתיו, שהיו חתומות לקו דק, הציצו מזקנו הפרוע.
כריסטה עצרה את נשימתה, לרגע חששה לעצמה. הייתכן שהוא כועס עליה כי התערבה במשחקם וחשפה את השקר שלו? ומה גבר בגילו עושה עם חבורה משתוללת של ילדים? לחייה סמקו בשל סקירתו הגסה את דמותה. היא קמה כדי להתרחק ממנו, ניערה את העפר והעשב היבש, שדבקו באריג חצאיתה, והיטיבה את שביסה הצחור על ראשה, מקפידה כי שערותיה לא יחמקו החוצה. הגבר החל צועד לעברה וכריסטה פסעה לאחור בפחד. האם השתבשה עליו דעתו? תהתה.
הגבר שכונה מרטין הגיע עד אליה ורק חלף על פניה. הוא פסע אל עבר חומה נמוכה, שהקיפה את בית האמונד ועליה ישב הילד עם כובעו. הילד קפץ אל מעבר לחומה כשמרטין התקרב אליו. הוא חייך בזלזול והטיל את הכובע מיד ליד ככדור משחק. חבורת הילדים הגיעה בריצה ונאספה סביבם. הם העבירו את הכובע ביניהם, מניפים אותו מעלה אל השמיים. מרטין פנה מילד לילד, ולמרות שהיה איש מוצק וחסון, הם הצליחו לתעתע בו והוא לא הצליח לקבל את הכובע לידיו.
היה זה מוזר בעיניה שגבר מגודל כמוהו אינו מסוגל לגבור על כמה ילדים קטנים. כשהכובע שב אל הילד המנומש, הוא נופף בו לנגד עיניו של מרטין ופנה בריצה להסתתר בין גבעולי התירס הצפופים. מרטין זינק בעקבותיו וניסה להדביק אותו בריצתו המגושמת. הילד השליך את הכובע לאחור וזה נחת על הדשא במרכז חבורת הילדים.
איש מסכן, חשבה כריסטה לעצמה וכעת הבינה. הוא לוקה בשכלו והילדים רואים בו מקור לשעשוע.
"הפסיקו מייד!" קראה וקולה הקפיא את כולם על מקומם. "החזירו לו את כובעו או שאספר להוריכם על מעשיכם."
לשמע דבריה אחד מהילדים השליך את הכובע אל מרטין והחבורה התפזרה לכל עבר, לפני שיצטרכו להיענש על מעשיהם הפוחזים. מרטין הניח את כובעו על ראשו הפרוע. הוא שלח בה מבט קצר ואמד אותה ארוכות, בטרם נכנס אל בין שיחי התירס. ראשו וכתפיו נראו מעל הגבעולים, בעודו מתרחק. כריסטה לא ציפתה מאדם כמוהו למילת תודה.
"מיהו, כריסטה?" שאל דייבי לידה.
"אני לא יודעת מיהו מלבד העובדה שהוא נפש אומללה, ושאתה לא היית צריך להציק לו איתם."
"בסך הכול שיחקנו איתו." תירץ אחיה, "למה הוא מוזר כזה, כריסטה? זה שד שנכנס בו?"
מבטה שב אל הנקודה שם נראה מרטין בחלקת התירס, אבל דמותו כבר נעלמה מעיניהם, "שד?"
הוא הנהן בראשו. "הוא משונה. מתנהג כמו ילד והוא בעצם איש מבוגר."
כריסטה הנהנה בראשה, "האיש המסכן הזה פשוט חולה. עלינו להראות חמלה וחסד לאנשים כמוהו."
"מה לא בסדר איתו?" שאל.
"אם התרשמתי נכון ממה שראיתי, ייתכן והוא לוקה בשכלו. אבא סיפר לי פעם שאפילו כשיתבגר ויזדקן, בינתו תישאר כשל ילד קטן."
"זה יכול לקרות גם לי?" שאל דייבי בחשש.
"לך? מה פתאום! אתה כבר טיפש," היא חייכה ופרעה את שערו הזהוב והחלק ברוח טובה.
דייבי התרחק ממנה בזעף, "תפסיקי, אני לא תינוק." והמשיך בסקרנותו הגוברת, "איך זה קרה לו? הוא נולד ככה? האם הוריו היו אנשים רעים?"
"אינני יודעת מה הסיבה להולדת תינוקות כאלו, אבל אני בטוחה שהאל לא מעניש יצורים חסרי אונים כמו תינוקות בשל החטאים שביצעו הוריהם."
"הוא מוזר."
"הוא צריך את החמלה שלך דייבי. תבטיח לי שלהבא לא תשתתף במעשה שלועג לאדם אחר."
"הילדים אוהבים את מרטין." שיחתם נקטעה על ידי נעמי האמונד שקרבה אל שניהם, "הוא לא מזיק." היא הבחינה בסקרנותם של השניים והמשיכה, "הוא ואחותו הצעירה הגיעו לפלימות' לפני מספר שנים. קייטי רוברטס, בחורה נחמדה מאוד אבל די שקטה ומופנמת. היא טרם נישאה למרות המחזרים השונים שהתעניינו בה, אולי בגלל שהיא כל הזמן עסוקה בטיפול באחיה." היא חייכה אל כריסטה בנעימות, "אני אכיר לך אותה לאחר תפילת יום ראשון."
"רק שניהם התיישבו כאן, ללא הוריהם?"
"הם הגיעו מאנגליה עם הצי הגדול של וינתרופ', היישר לבוסטון עם המון מתיישבים חדשים, ללא הוריהם שנפטרו באנגליה. אחר כך הגיעו לפלימות'. היא מתפרנסת כתופרת בעיירה ואילו מרטין חוטב עצים ומוכר אותם בשוק או מבית לבית. הוא גם עובד בנגרייה של גדעון גריי. את עוד תכירי את כולם. העיירה גדלה לאחרונה אך כאן כולם מכירים את כולם."
"אז מה הבעיה בראש של המרטין הזה?" שאל דייבי וכריסטה השתיקה אותו במבוכה קלה.
נעמי צחקה קלות בשל דיבורו הישיר, "חם, לא? בואו ניכנס פנימה, אימא הכינה קינוח מרענן מחמוציות ואוכמניות."

פרק 2
ביתה החדש של משפחת אנדרוז היה ממוקם דרומית מהעיירה, מחוץ לחומת הכלונסאות שהגנה על פלימות' ובקרבת קבוצת הבתים שליד משפחת האמונד. אבנעזר הבטיח לאביה שהאזור בטוח. ראש שבט הווַאמפָנוֹאֶג, השבט האינדיאני שהתגורר שם מזה דורות, כרת ברית שלום עם מייסדי העיירה מספר שנים קודם לכן. השלום היה אומנם שברירי אבל שני הצדדים נזהרו שלא לפגוע בו.
בית העץ שרכשו ממשפחה שעזבה את העיירה ועבר שיפוץ לקראת הגעתם עמד על קרקע מישורית, מכותר בגינה שבערוגותיה גידלו ירקות למאכל, עשבי תיבול וצמחי מרפא לרקיחת התרופות של אביה. גדר נמוכה הקיפה את הגינה כדי להגן על הערוגות מפני דריסת רגליהן או אכילת הירק בידי חיות המשק שלהם. בקדמת הבית השקיפה מרפסת מקורה אל המפרץ ואל רצועת החוף הלבנה. מאחורי הבית השתרע אחו פורה, שלוש עיזים נעו בו בחופשיות וליחכו את העשב, ומעבר לאחו נראה היער האינסופי.
כריסטה יצאה אל הרפת הקטנה שמחוץ לגינה. כמדי בוקר לפני שחום היום התלהט נהגה להאכיל את בעלי החיים, פרה חולבת שנהנתה מהחציר הטרי שהביאה לה, שני חזרזירים שאהבו להתפלש בדיר הבוצי או בשוקת המים, תרנגולות מטילות, וביניהם זכר יחיד שקרקוריו העירו את בני המשפחה עם הנץ החמה.
כריסטה פיזרה זירעונים מתוך דלי העץ שהחזיקה וצפתה בתרנגולות צועדות במהירות מסחררת אליהם ומנקרות את האדמה. כאשר הדלי התרוקן היא הניחה אותו על גדם עץ, עליו חטבו עצים להסקת האח בבית ולהבערת תנור האבן, שבו אפו לחמים.
מבטה עלה אל היער העצום ושוטט על העלווה הצפופה. ענפיהם של עצי האלון, עצי הבוקיצה והאורן זעו עם הרוח החמה. כריסטה השתוקקה לחקור את היער וללמוד על כל הצמחים שגדלו שם, לגלות את האוצרות והידע החבויים בו.
קולה של אימה נשמע מהמרפסת, קורא לה להביא עימה ביצים מהלול, לארוחת הבוקר. כעת כל עזרה הייתה חשובה בבית מכיוון שזמנה ללדת התקרב.
כריסטה שמחה ליטול חלק במשימות הביתיות אך היא לא הפסיקה לחשב את הזמן שנותר לה עד שתוכל לעסוק במיילדות. למרבה אכזבתה רישיון העבודה שהוענק לה בלונדון לא היה תקף בפלימות', בשל דרישת המושל לבחון מחדש מיילדות חדשות שהגיעו מעבר לים. רופא ומיילדת מוסמכת יבחנו את כישוריה ויעידו על יכולותיה המקצועיות. המיילדת הוותיקה של פלימות', הגברת ברידג'ט לי פולר, אלמנתו של רופא העיירה הנערץ סמואל פולר, התרעמה על כך שכריסטה צעירה מדי לעסוק במקצוע, ושאין זה מקובל לאישה שלא ילדה מעולם להיות אחראית על יולדות אחרות. זה מה שסיפר להם אבנעזר, כשבא לעדכן אותם מדוע הבחינה שלה מתעכבת.
הסיבה שבגללה היא נפסלה מלעסוק במיילדות הכעיסה את כריסטה. אם בלונדון חשבו שהיא כשירה ליילד נשים מדוע זה שונה בפלימות'? אבנעזר הסביר בשמה למושל ולמיילדת פולר שהיא מאורסת ותינשא בקרוב, אבל הם עמדו על דעתם ודחו את בקשתה. בלית ברירה נאלצה להשלים עם סירובם וקיוותה שלאחר נישואיה לג'ראלד, יאושר לה לעסוק כמיילדת בעיירה.
כריסטה שבה אל הלול. התרנגולות נפוצו לכל עבר בבהלה. היא הרימה מעט את סינרה ובשקע שנוצר בו הניחה בעדינות את הביצים שאספה. היא הייתה בטוחה ששמעה רחש מאחוריה. ראשה סב לאחור. האם ראתה את השיחים הגבוהים באחו נעים או צללים הזעים מאחורי גזעי העצים ביער? היא ניתרה בבהלה כשלהק של ציפורי שיר התעופף מעל צמרות העצים במשק כנפיים ונעלם באופק.
אביה הזהיר אותם שלא להיכנס אל היער לבדם. ילידי המקום, מהכפר האינדיאני ששכן שם, היו ידידותיים ברובם. עם זאת, היה עליהם להיות זהירים מפני אלו שלא רצו את המתיישבים האירופאים על שטחיהם ונקטו באלימות. הם החזיקו בבית רובה מוסקט ארוך קנה, למקרי חירום. כריסטה התפללה שלעולם לא יצטרכו להשתמש בו. חיילי המיליציה נהגו לערוך סיורים מדי יום סביב הבתים שהיו מחוץ לעיירה עם רוביהם ורומחיהם והשרו עליהם אווירת ביטחון. כריסטה ובני משפחתה חשו מוגנים בבית, אך היו דרוכים לכל צרה שלא תבוא.
כריסטה לא חששה מאנשי שבט הוואמפנואג. היא הבחינה בהם בימים הראשונים לשהותם בפלימות' כשתלתה את הכבסים הלחים על גדרות העץ של גינת הבית. נער צעיר לבוש בבגדי עור צבי צפה בה בסקרנות, פניו הציצו בה מעבר לגזע של עץ. כשקרבה אליו בהנפת יד לאות שלום, הוא זינק ממקומו ונעלם בין השיחים.
הוא לא היה הסקרן היחיד שהגיע לצפות בהם. היא ראתה אותם גם בשעה שיצאה לרעות את הפרה והעיזים באחו או כשהשגיחה על אחיה, ששיחקו בגינה. לעיתים היו אלה נערות מבוישות, לעיתים לוחם בעל מראה מאיים או ילדים מצחקקים. כשהיו עיניהם נפגשות עם שלה, הם היו נטמעים בין העלים של הצמחייה הצפופה.
כריסטה פגשה בבני השבט גם כשהגיעו אל העיירה ביום השוק ועל גביהם חבילות וצרורות עם מרכולתם. עורם היה צרוב מן השמש, שערם השחור של הגברים שזור בנוצות ובחרוזים, העשויים מעצמות בעלי חיים, ולעיתים היה מגולח בצידי ראשם ורק במרכז הזדקרה מעלה ציצית שיער. הם לבשו יריעות עור צבי שכיסו את מבושיהם ואת עכוזם, החזה שלהם היה חשוף ורגליהם עטויות במוקסינים. למותניהם נתלו נדני הפגיונות ועל גבם אשפת חיצים וקשת.
לעיתים נדירות הגיעו לשוק נשים אינדיאניות, ותמיד בליווי של גבר מבני הכפר. הן היו לבושות בטוניקות עור צבי ושערן קלוע בצמות או פזור על כתפיהן. בשוק הם הציעו למכירה גרגירי יער, שטיחים ארוגים, פרוות בונה או סלי נצרים קלועים. מיעוטם דיבר אנגלית, שהייתה בסיסית דיה ליצירת קשר עם תושבי פלימות'. כמו כריסטה גם המתיישבים בעיירה קיבלו את נוכחותם כחלק בלתי נפרד מהצביון המיוחד שלה.
שוב נשמעה אוושה קלה בין העצים ומבטה של כריסטה התחדד.
"את נכנסת?" קולה של מרי מהמרפסת הבהיל אותה והיא כמעט שמטה את הביצים אל הקרקע, "נו, אימא מחכה לך!"
כריסטה נדה בראשה לחיוב והעיפה מבט אחרון אל היער לפני שנכנסה אל הבית.

המים בבית נגמרו וכריסטה יצאה אל אחד מהיובלים של הנחל טאון ברוק, שמימיו היו ראויים לשתייה, כדי להצטייד באספקה חדשה. מסלולו החל ביער, עבר ליד האחו ונשפך אל המפרץ של פלימות'.
כובע קש רחב שוליים מעל שביסה הגן עליה מפני השמש הלוהטת. בידיה החזיקה שני קנקנים עשויים דלעת חלולה שקנו בשוק מאנשי הוואמפנואג. היא פסעה על העשב היבש, חומקת מקוצים ודרדרים, וחצתה את האחו לכיוון היער. קבוצת עצים ושיחים הפרידה בין האחו לבין היובל. כריסטה עקפה אותה ונעצרה על גדת היובל. היא הניחה את הקנקנים לרגליה. פרפרים התעופפו סביבה, ארנבת מהירה התחפרה במחילה שלה, ציפורים זימרו מעל ראשה. המראה החיוני והססגוני שנגלה לה הפעים אותה. לפתע ידעה שלא תוכל עוד לחזור לאחור בלי לספק את סקרנותה לגבי היער. כריסטה דילגה בזהירות מעל סלעים שבצבצו במים הרדודים של היובל ועברה אל הגדה השנייה שלו. האזהרה של אביה הדהדה בירכתי ראשה, אך היא הדפה אותה ובלא מחשבה נוספת נכנסה אל בין הצמחייה הסבוכה, לגלות מה מסתתר במעבה היער.
בתחילה התקשו עיניה להבחין בסובב אותה. היער היה אפלולי ומוצל מתחת לצמרות העצים הצפופות. מעט אור הסתנן מבין הענפים והוטל בכתמים בהירים על האדמה, והם סימנו לכריסטה את דרכה.
היא חלפה על פני עצים שגזעיהם היו מנומרים בחזזיות ועל פני שיחים בעלי קנוקנות ועלים דמויי לב, צעדה בשבילים טבעיים שנוצרו ביער, קטפה פרחי בר ושאפה לתוכה את ניחוחם המתקתק בהנאה. שיחים רחבי עלים התפרסו כמניפות על האדמה וסוככו על מחילות של בעלי חיים וזוחלים שונים. על צמרת עץ אלון ראתה זוג סנאים שזינק מענף אחד למשנהו. הם נעצרו ממרוצתם ופיצחו בלוטים בלסתותיהם.
היער זמזם באוזניה של כריסטה. היה זה ניגונה של הרוח הקלילה שנשבה והניעה את העלים חרישית, של הרמשים שנעו על האדמה, של הציפורים המקננות על העצים, של קריאות בעלי החיים ושל פכפוך המים העדין.
היא האזינה בריכוז לקולות היער והבחינה בעופר בעל פרווה מבריקה, שחצה בנינוחות פלג מים רדוד. רגליו הקלות צעדו אל קיר סלעים, שממנו בקע מעיין קטן. צווארו הגמיש רכן אל זרם המים. כריסטה קרבה לשם. העופר הרים ראשו להביט בה ואז עזב את המקום בתחושת סכנה מתקרבת.
כריסטה המשיכה בסיורה המרתק ורכנה אל מרגלות עץ, מזהה מינים מסוימים של צמחי מרפא שהכירה מספריו של אביה ואספה אותם בסינרה.
כאשר החליטה לחזור אל ביתה זיכרונה הוביל אותה אל אחד השבילים שבהם הגיעה. היא מצאה את עצמה שוב על שפת פלג המים שם ראתה את העופר, אבל לא ידעה לאיזה כיוון לפנות כדי לצאת מהיער אל היובל שממנו החלה את טיולה.
כריסטה הביטה סביבה, הכול נראה לה אותו הדבר. היא שבה על עקבותיה וניסתה למצוא את הדרך הנכונה, אבל לא משנה באיזה שביל או נתיב בחרה, היא לא ראתה את קצה היער עם היובל או את בית הוריה באופק. עיניה שוטטו בחשש גובר על היער הזר. אותו מקום שקודם לכן משך את ליבה בקסמו גרם לה כעת לחששות.
כריסטה עמדה ואוזניה קשובות לרחשים סביבה. באפלולית היער נעשו קולות בעלי החיים למאיימים. ענפיהם המסועפים של עצי האלון והבוקיצה שינו את צורתם לזרועות של מפלצת אימתנית, אשר נשלחו לעקוד אותה. שורשיהם החשופים דמו לפתע לנחשים ענקיים שזחלו לעברה. השיחים הנעים ברוח, האם הסתירו מאחוריהם יצורים מזיקים, כפי שסופר לה בילדותה באגדות עממיות סביב האש הבוערת באח, יצורים כמו מפלצות ושדים?
כריסטה הביטה סביבה בבעתה. עיניה נעו אנה ואנה בחפשה אחר הסבר לרחש ששמעה מאחוריה, קול פסיעות. צעדים של בן אנוש. אומנם צעדים חלשים, אבל חזקים דיים כדי לרמוס את העלים היבשים שעל האדמה. האם דמיונה ופחדיה משחקים בה?
היא סבה לאחור בחדות, "מי זה?" קראה אל העצים.
אף אחד לא ענה לה. היא הייתה בטוחה ששמיעתה טובה. היו אלה צעדי אדם, ללא כל ספק. כנראה של אדם שינסה לפגוע בה, אחרת מדוע אינו חושף את עצמו? היא הצטערה שהפרה את דרישתו של אביה לא להיכנס לבדה אל היער.
הייתכן כי גבר מבני העיירה חומד לו לצון על חשבונה או גרוע מזה, אחד מבני השבט האינדיאני שירצה לפגוע בה? היא שמעה על נערות ונשים שנחטפו על ידי בני שבטים אחרים והוחזקו אצלם בעל כורחן כשפחות. הן לא שבו יותר אל בני משפחותיהן, ואם שוחררו, ריחפה מעליהן עננה של קלון והן היו נושא לרכילות המתיישבים. האם זה מה שיעלה בגורלה בשל סקרנותה?
כריסטה פסעה לאחור ועיניה אינן מרפות מן העצים שמסביבה. בטרם הספיקו דמעות הייאוש להיקוות בעיניה שמעה שוב את הרחש מאחוריה, קרוב אליה יותר מתמיד.
"בואי!" יד נגעה בכתפה.
כריסטה סבה לאחור בצווחת בהלה והניחה יד חוששת על צווארה. מן הצללים הגיחה אישה מבוגרת, אינדיאנית. שערה היה קלוע לשתי צמות ועטור בחרוזים צבעוניים, גופה הדשן היה עטוי טוניקת עור בהירה. חיוכה הצחור ניסה להרגיעה.
"בואי!" היא סימנה לה בידה והחלה להיכנס אל סבך עצי היער.
"מי את?" כריסטה סירבה לנטוש את מקומה.
"בואי!"
כריסטה לא בטחה באישה. אולי היא תוביל אותה היישר אל תוך הכפר שלה, אל תוך לוע הארי? עדיף לה להישאר במקומה עד שיבואו לחלץ אותה. ואולי כוונותיה של האישה טהורות ואין בכוונתה להזיק לה? הלא יכלה לשסף את גרונה לפני שכריסטה הייתה מבחינה בה.
כריסטה אחזה בסינרה המלא בצמחי מרפא ומיהרה אל הכיוון בו נעלמה האישה.
"רגע! חכי לי."
האישה הייתה זריזה, צעדיה קלים ומהירים למרות גילה וכובד משקלה, וכריסטה חששה שמא תאבד אותה. היא נאלצה להחיש את צעדיה כדי להשיג אותה, מפנה מדרכה ענפים ושיחים. מדי פעם נעלמה האינדיאנית מעיניה והיא נאלצה לעצור במקומה מבולבלת. וכשם שנעלמה כך הייתה צצה לפתע מאחורי עץ או שיח, ומסמנת לכריסטה לבוא בעקבותיה.
חלפו דקות מעטות עד שכריסטה מצאה עצמה עומדת על גדת היובל שבו החלה את הטיול ההרפתקני שלה ביער. מעבר לשורת העצים ראתה את ביתה. היא פנתה להודות לאישה, אולם היא נעלמה בפתאומיות כשם שהופיעה. לולא עזרתה מי יודע אם הייתה אי פעם מוצאת את דרכה החוצה מהיער.

בימים הבאים כאשר יצאה לשאוב מים מהיובל או לטפל בחיות המשק, הייתה כריסטה משוטטת באחו ומבטה בוחן את היער, בתקווה שהאישה שהצילה אותה תתגלה לה והיא תוכל להודות לה, אך בכל יום הייתה שבה מאוכזבת אל הבית.
יום אחד אזרה אומץ ונכנסה שוב אל היער לבדה. הפעם היא ניסתה לזהות קולות אנושיים בין קולות היער או סימן כלשהו לפעילות של בני אדם. היא ידעה שהכפר שלהם ממוקם שם. לאור ניסיונה המר בביקורה האחרון ביער, דאגה הפעם לשנן בזיכרונה את השבילים והדרכים שבהם השתמשה, כדי שתוכל לשחזר את צעדיה הביתה.
בתום הליכה ממושכת בין העצים המחטניים והעצים משירי העלים, הגיעה אל קבוצת שיחים צפופה וגבוהה. לשמחתה גילתה מאחוריה קרחת יער גדולה, במרכזה עמדו בקתות עץ עגולות מכוסות בגגותיהן בעשב יבש וקש.
כריסטה חייכה לעצמה בסיפוק. היא מצאה את אשר חיפשה, את הכפר שממנו הגיעה האישה שסייעה לה. המקום המה התרחשות תוססת. נשים עסקו בקליעת סלים מקש, טחנו גרגירי תירס יבשים עם עלי ומכתש, אחרות בחשו עם כפות עץ את תוכנן של קדרות עמוקות, שהיו תלויות מעל מדורות בוערות. גברים חזרו מהציד ונשאו על כתפיהם מוט עץ, אשר עליו היה תלוי צבי מומת. חיצים היו תקועים בחזהו. פגרי שכווים היו חלק מהשלל עימו חזרו ואף ביצים שמצאו בקיניהם של העופות. ילדים קטנים קידמו את פניהם של הציידים בצהלות שמחה. ילדים אחרים התרוצצו בין בקתות העץ, משחקים זה עם זה וצוחקים באושר.
זמן רב ישבה כריסטה על ברכיה, גומעת בשקיקה את מראה הכפר ואנשיו. היא הבחינה בנשים מבוגרות שהסתובבו במקום, אולם הן לא דמו לאישה שעזרה לה. כאשר התכוונה לחזור אל העיירה הבחינה בדמות גברית שהגיחה מתוך השיחים.
הגבר היה גדול ומחוספס למראה. שערו הכהה היה פרוע וזקנו התארך במקצת מאז הפעם האחרונה שבה ראתה אותו, ביום הראשון שהיא ובני משפחתה הגיעו לפלימות'. אבל לא ניתן היה לשכוח את מרטין רוברטס, למרות הזמן שחלף. היא זיהתה אותו מייד.
מרטין החזיק בידו גרזן וכמה זרדים. על צווארו וגבו הרחב נתלה ילד קטן מבני הכפר, שנראה מרוצה כשהוא משקיף על כל השאר מלמעלה. הילדים הבחינו בהגעתו וכיתרו אותו בהתלהבות. מרטין הניח את הילד על הקרקע והתיישב ברגליים משוכלות במרכז מעגל הילדים. הוא שלף סכין קטנה מנדן הקשור לחגורתו והחל מגלף מאחד הזרדים צורה כלשהי שריתקה את מבטיהם אל אצבעותיו המיומנות.
הוא הסביר להם דבר מה וכריסטה התפלאה משליטתו בשפתם. היא לא הצליחה לשמוע את אשר אמר להם אך קול התלהבותם הגיע עד אליה. קבוצה של נערות קרבה אל מרטין. אחת מהן כרעה על ברכיה מאחוריו והניחה את ידיה על כתפיו בחיבה, מבטה נעוץ בידיו העסוקות. הוא שלח אליה חיוך קל והמשיך בגילוף. כריסטה נעה כדי לראות את הנעשה מזווית טובה יותר ופיצחה ענף יבש. היא נסוגה לאחור בזחילה, חוששת שמא תתגלה על ידם. בדרכה חזרה אל ביתה תהתה מה למרטין ולאנשי הכפר. נראה שהוא הרגיש שם כבן בית.

כריסטה ואימה פסעו בין דוכני השוק בחיפוש אחר דוכן הדגים הטריים של משפחת פרי. הייתה זאת שעת בוקר מוקדמת והדייגים העלו את תוצרתם מהים וכדאי היה לקנות את הדגים בטרם יבאישו. אימה התקשתה לצעוד, העובר שבבטנה עדיין סירב להגיח אל אוויר העולם אבל היא לא ויתרה על הפעילות היום-יומית וניהול הבית. כאשר נעמדה בסי בצל סככת דוכן הדגים ודיברה עם המוכר, הבחינה כריסטה במרטין, שישב בקצה עגלה עמוסה בגזעי עץ כרותים. הוא לעס תפוח עץ עסיסי. כובעו בעל השוליים הרחבים, הצל על פניו.
"שלום. אתה אדון רוברטס, נכון?" היא התייצבה מולו בחיוך ידידותי.
הוא לא הגיב ושולי כובעו הסתירו את מבע פניו כך שכריסטה לא ידעה אם הקשיב לה בכלל. הוא נעץ את שיניו בתפוח שלו.
"שמי כריסטה אנדרוז."
הוא היה גס רוח במפגשם הראשון, אבל נעמי הבטיחה שהוא אינו מזיק. כריסטה העיפה מבט אל עבר המקום שבו עמדה אימה. ההתמקחות עם מוכר הדגים תספק לה עוד כמה רגעים של חסד. היה לה חשוב ליצור קשר עם הגבר הזה, על אף מוזרותו. הוא היה כרטיס הכניסה שלה אל הכפר האינדיאני, וכך קיוותה שתוכל למצוא את האישה שעזרה לה ביער.
"נפגשנו לפני מספר שבועות כשהילדים שיחקו בכדור, ליד בית משפחת האמונד." אמרה לו.
הוא פסק מלאכול ודחק מעלה באצבע אחת את שולי הכובע, וכריסטה ראתה סוף סוף את אישוניו האפורים, וגם את חוסר העניין שלו לשמע דבריה.
היא אזרה אומץ להמשיך, "בכל מקרה, חשבתי…"
לפתע הוא זינק מהעגלה ונחת על האדמה למולה. דמותו הרחבה התנשאה מעליה באופן מאיים. כריסטה נעה לאחור ברתיעה, היא לא ידעה מה היו כוונותיו. אנשים כמוהו נטו למזג סוער ולהתנהגות בלתי יציבה, ולא משנה מה אמרה לה נעמי.
"את רוצה עצים לבישול? קורות לבנייה?" הוא זרק את ליבת התפוח לאחור וסימן בסנטרו המזוקן אל עבר העגלה.
מבטה עקב אחריו, "אה… לא." היא כחכחה בגרונה במבוכה, "אדון רוברטס, אני מקווה שזו לא חוצפה מצידי לפנות אליך בבקשה." הוא נעץ בה מבט חשדני, שכמעט גרם לה לחזור בה מהרעיון המטורף שלה, "רציתי לבקש את עזרתך. אני מנסה לאתר אישה מהכפר האינדיאני, אתה מבין, היא עזרה לי כשהלכתי לאיבוד ביער ו…"
"את רוצה עצים, מיס?" הוא קטע את פטפוטה והיא הביטה בו מבולבלת, ואז הבינה שאין טעם לדבר עם מרטין כאילו היה גבר רגיל.
"אני לא צריכה עצים, תודה. הינה, קח. בשבילך." היא קרבה אליו בהיסוס והושיטה לו תפוח בעל לחיים ורודות, ששלפה מהסלסילה התלויה על שקע זרועה.
ידו הגדולה והמיובלת מעבודה קשה אחזה בתפוח שלה, הוא הסיר את כובעו והניח אותו שם. שערו הארוך עבר את כתפיו ועם זקנו הלא מסודר הוא נראה כפרא אדם, אבל היא לא ויתרה על הרעיון שלה.
"אני יודעת שאיננו מכירים." היא החלה בהיסוס, "אבל חשבתי לבקש ממך טובה קטנה," הפעם הצליחה להשיג את תשומת ליבו, "הייתי מבקשת, אם אפשר, להצטרף אליך בפעם הבאה כשאתה הולך לבקר את חבריך האינדיאנים."
עיניו התכווצו ומבטו סרק את דמותה, "למה?"
"כפי שאמרתי מקודם, אני מחפשת אישה שעזרה לי מבני הכפר, וגם מכיוון שאני רוצה להכיר אותם. שמעתי על התרבות שלהם והם מרתקים ומעניינים בעיניי." היא השתתקה. מה הטעם להסביר למרטין השוטה מהן תחושותיה. "ובכן," סומק עלה בלחייה מאחר שחשפה את התלהבותה, "אכפת לך אם אצטרף אליך בפעם הבאה, אדון רוברטס? אני אעריך זאת מאוד."
"כריסטה! איפה את?"
קולה של אימה גרם לה לעזוב את המקום בחיפזון.

פרק 3
בסי בחשה את דייסת התירס בקדרה העמוקה מעל האש הפתוחה כשצירים כיווצו את רחמה ואילצו אותה להתיישב בכבדות על כיסא המטבח. היא התנשפה בחדות בעוד הכאב הלך והתגבר. מים חמימים פרצו מרחמה ללא אזהרה, וזלגו על ירכיה כנחלים זעירים. היא הניחה יד על בטנה הזקורה. הגיע זמנך, מלאך קטן. היא חייכה במאמץ.
בסי הייתה לבדה בבית. אלישע ערך ביקור בעיירה אצל אחד ממטופליו. היא התרוממה על רגליה באיטיות, נתמכה בשולחן וראתה דרך חלון המטבח את דייבי ומרי רצים על כרי הדשא שייבשו באחו. כריסטה נראתה שבה מהרפת לאחר שנשלחה על ידה לחלוב את הפרה, כדי לדלל את הדייסה הסמיכה. בסי נשענה על אדן החלון הפתוח. פניה היו מיוזעות מחום היום וממאבקה בצירים המייסרים. היא הידקה את שיניה בניסיונה לבלום זעקה כואבת.
כריסטה הבחינה באימה המיוסרת והאיצה את צעדיה אל עבר הבית. החלב הטרי התנודד בתוך הדלי וניתז על אבני השביל בגינה. לפני שנכנסה אל הבית הספיקה לקרוא לאחותה מרי וביקשה ממנה להזעיק את מרדית'. מפאת הצניעות של אימה העדיפה כריסטה שלא ליילד אותה בעצמה.
כעבור מספר שעות סמואל אנדרוז, שנקרא על שם אביה המנוח של בסי, הגיח לאוויר העולם. הוא היה תינוק זעיר בעל ציצית שיער בהירה על קודקודו, וצרחותיו מילאו את חלל הבית. כריסטה חיתלה והלבישה אותו ולאחר שינק משדי אימו הוא נרגע ונרדם בין זרועותיה של בסי. כריסטה הניחה אותו שקוע בשנתו בעריסת העץ, שהייתה מרופדת בשמיכות רכות וחמימות, וניצבה לצד מיטתם של הוריה.
מרדית' שהוזעקה על ידי מרי לסייע בזמן הלידה, שפשפה בגיגית מים במרפסת את המטליות המשומשות ואת הסדינים המוכתמים בדם עם סבון בורית ותלתה אותם בחוץ לייבוש, בזמן שכריסטה סייעה לאימה ללבוש כותונת נקייה.
בסי נכנסה אל בין מצעי המיטה, שכריסטה דאגה להחליף. היא הניחה את ראשה על הכר בעוד בתה כיסתה אותה בשמיכה דקה. היא הציצה בכריסטה ששבה לנדנד את עריסתו של סמואל. עפעפיה צנחו מטה והיא צללה לשינה עמוקה.
כריסטה ישבה על כיסא עץ מול העריסה. ידה הניעה אותה בתנועה עדינה. היא הביטה באחיה הקטן באהבה. הוא שכב על גבו מצונף בתוך שמיכתו ורק פניו הציצו מבעד לאריג, אפו היה קטן ככפתור, פיו הרך נע בתנועה בלתי רצונית. הוא שבה את ליבה של כריסטה מייד.

כריסטה טיאטאה את המרפסת הקדמית של הבית, לאחר מכן ירדה אל הגינה לנכש עשבים שוטים ולקטוף גזרים עבור ארוחת הצוהריים. המלאכה הייתה מעייפת אך לא היה לה זמן להתבטל. עתה עם הצטרפותו של התינוק החדש למשפחה וכשאימה במשכב לידה, עיקר המשימות הביתיות עבר לתחום אחריותה.
השמש להטה על ראשה ושטפה את האחו. כריסטה ישבה על ברכיה, משכה את גבעולי הגזרים מהאדמה והניחה אותם בערמה. היא מחתה עם קצות סינרה את אגלי הזיעה שהצטברו על מצחה, והפשילה את שרוולי חולצתה הלבנה עד למרפקי זרועותיה. המותנייה הירקרקה שלה חיממה אותה אבל כריסטה ידעה שאסור לה להסתובב בלעדיה, אריג החולצה היה דק מדי.
היה כל כך חם, שאפילו העיזים נטשו את האחו ומצאו מקלט תחת סככת הרפת או בצל העצים. כריסטה רכנה אל הערוגה, כשראתה בזווית עינה את מרטין שעון עם מרפקיו על גדר העץ. פיו מוצץ קצה גבעול וכובעו מצל על פניו. היא תהתה כמה זמן עמד שם וצפה בה בלי שתשגיח בנוכחותו.
"אדון רוברטס…" היא הזדקפה במקומה בפליאה וניערה מחצאיתה רגבי אדמה, "באת אל הרופא?"
הוא התנתק מהגדר והחל פונה אל עבר האחו.
כריסטה ניגבה את ידיה המלוכלכות בסינרה בזריזות ומשכה אותו ממותניה.
"באת אליי?"
"ביקשת ללכת לכפר, מיס." השיב בנימה חסרת סבלנות, כאילו הייתה ילדה קטנה וקשת הבנה.
מבטה עקב בדאגה אחר דמותו הפוסעת באחו. היא לא תספיק להודיע לבני הבית שהיא הולכת איתו, שכן היא עלולה לפספס אותו. כריסטה הניחה את הסינר על הגדר, יצאה מבעד לשער הגינה והזדרזה להדביק את צעדיו.
מרטין עקף את שורת העצים שהפרידה בין האחו ליובל, שזרם מעברה, והמשיך למעמקי היער. הוא לא העיף מבט לאחור אפילו פעם אחת, כדי לראות אם כריסטה באה בעקבותיו. לו היה גבר רגיל היא הייתה נעלבת מהתנהגותו הגסה וחסרת הנימוס, אבל מרטין היה ברייה מיוחדת וכריסטה לא יכלה לכעוס עליו. היא שמחה שזכר את בקשתה והגיע לקרוא לה להתלוות אליו בביקורו בכפר.
מרטין הוביל אותה היישר אל קרחת היער שם שכן הכפר השלו. הם נעצרו על שפת הנחל טאון ברוק, שעבר גם בתחום הכפר, משם המשיך אל פלימות' עד שנשפך אל הים. גזעי עץ מבוקעים ששימשו כסירות, נחו על הגדה בשטח הכפר וילדים טבלו במים הקרירים והתיזו זה על זה.
תושבי הכפר הבחינו במרטין ואז בה, ועל פניהם עלתה הבעת חשד. מרטין פסע על הגדה וכריסטה אחריו. עד מהרה נשים, גברים וילדים סקרניים יצאו מפתחי הבקתות ומתחת לסככות המוצלות והחלו להתאסף סביבם. כריסטה הציצה בהם במבוכה כשהסביר לאנשי השבט על אודותיה בשפתם. הם הקשיבו לדבריו ושאלו אותו שאלות תוך כדי שהם מצביעים עליה. היא הביטה בו בתקווה להבין את פשר דבריהם, אך מרטין לא הראה סימן כי הוא מתכוון לתרגם לה את הנאמר.
אחד הגברים, איש חסון שעל חזהו החשוף ועל פניו היו מריחות בצבעים שחור ואדום וסביב צווארו מחרוזת צבעונית, בחן אותה מראשה ועד אמרת חצאיתה שהשתפלה אל הקרקע. הגבר הטיח מילים קשות במרטין, הברות חדות בשפתו. הוא שלח בה מבט מלא בוז, ולפני שעזב תקע את אצבעו בחזהו של מרטין באיום. מרטין הנהן בראשו בהסכמה ושמר על שתיקה.
הסקרנות של תושבי המקום התפוגגה. הם התפזרו ושבו אל עיסוקיהם ברחבי הכפר הקטן. קבוצת נערות קטנה נותרה סביב כריסטה וסקרה את דמותה בעניין, בעיקר את לבושה. הנערה, שראתה בפעם הקודמת בכפר בהיחבא, העבירה אצבע על השרוכים בחזית המותנייה של כריסטה. חברותיה נגעו בשביסה הלבן בסקרנות, ליטפו את האריג הרך של חצאיתה. ידיהן חשפו את שכבות הבגדים הנוספות, תחתונית לבנה המעוטרת מלמלה בשוליה ואריג כותונתה העשוי מפשתן.
כריסטה הניחה בבהלה את ידיה על חצאיתה ונסוגה לאחור בטרם צניעותה תיפגע. בתגובה לזה הנערות צחקקו, מכסות את פיותיהן בביישנות.
מרטין נעלם מטווח ראייתה. היא לא פחדה להישאר שם לבד, אבל לא הרגישה בנוח להסתובב בכפר כשהיא לא מכירה את מנהגי המקום, למרות שהנערות שעמדו לצידה היו ידידותיות. היא ניסתה לשאול אותן על האישה אותה חיפשה, אבל אף אחת מהן לא הבינה אנגלית.
אחת הנערות הסירה מחרוזת צבעונית שהייתה תלויה על צווארה והניחה אותה מסביב לצווארה של כריסטה. האחרונה מיששה את המתנה שקיבלה, וקדה קלות לעומתה. לא היה לכריסטה כל עדי או כל אביזר אחר יפה לתת לה בתמורה, לכן הסירה את המותנייה הירקרקה, שמצאה חן בעיני הנערה, והעניקה לה אותה. הנערה סקרה בעניין את פריט הלבוש הזר ועטתה אותו על גופה. חברותיה בחנו אותה בצחקוקים. היא החליקה את ידה על האריג הנעים, משכה בשרוכי המותנייה ונראתה מרוצה מאוד מהמתנה שקיבלה. הן הסתלקו בפתאומיות והותירו את כריסטה לבדה.
היא הביטה סביבה. נשים עמדו ליד קדרות התבשיל מתחת לצל סככות, עסקו בליקוט של פירות יער מהשיחים או בייבוש קלחי תירס בעלי גרגירים צבעוניים מתחת לכיפת השמיים. אף אחת מהן לא דמתה לאישה אותה חיפשה.
לאחר שסיירה בכפר בין הבקתות לאתר את מרטין בלא הצלחה, הוא צץ מתוך אחת מהן וסימן לה בסנטרו להצטרף אליו. מרטין לא עצר בדרכו עד שנראה האחו ובקצהו הגדר המקיפה את חלקת האדמה שסביב בית הוריה. על המרפסת הקדמית עמד אביה בארשת פנים מודאגת ולצידו שלושה גברים חמושים ברובי מוסקט, חרבות תלויות על מותניהם וקסדות על ראשיהם.
"כריסטה!" עיניו אורו כשהבחין בה, הוא ירד אל השביל שעבר בין הערוגות והיא מיהרה להגיע אליו. "להיכן נעלמת?" הוא סקר את דמותה והבחין בשרשרת החרוזים הצבעונית שקיבלה במתנה וכי לבשה רק את חולצתה ללא המותנייה שלה. "הזעקתי את אנשי המיליציה לחפש אחרייך."
"מצטערת שהדאגתי אתכם. סלח לי."
"איפה היית? הוא עשה לך משהו?" מבטו החשדני נח על מרטין שנעמד מאחוריה.
"אדון רוברטס? לא. הוא עזר לי לחזור מהכפר האינדיאני."
אביה הניח את ידיו על כתפיה, "הם חטפו אותך? פגעו בך?"
אנשי המיליציה התקדמו לעברם כדי לשמוע את דבריה.
כריסטה נדה בראשה לשלילה, "לא…"
אביה בחן אותה לעומק ולא נראה מרוצה מתשובתה, מבטיהם של השומרים היו חמורי סבר.
"ובכן, אדון אנדרוז," אמר הבכיר ביניהם, "אני מבין שאינך זקוק לנו יותר."
אביה סב אליהם, "צר לי על שהטרחתי אתכם." הוא דלה משקיק שהיה תלוי על חגורתו כמה מטבעות, מסר לו את שכר טרחתם והם עזבו.
"המרת את פי." קולו גער בה וכריסטה השפילה את עיניה מטה, מוכנה לספוג את הנזיפה. "הדאגת אותי ואת אימך. כיצד אוכל לשכנע את המושל לתת לך את רישיון העבודה כמיילדת, אם את מתנהגת בחוסר אחריות? הם לא יעסיקו אותך אם ישמעו שאת מבלה עם הילידים ביער. ובנוסף לכול את מסתובבת עם גבר זר. דבר שעלול לסכן אותך ואת שמך."
דבריו של אביה בוודאי פגעו ברגשותיו של מרטין. היא העיפה מבט אל מאחורי כתפה, מרטין היה נטוע במקומו ומבטו תקוע באופק. היא קיוותה שלא הבין את משמעות הדברים.
"אדון רוברטס בטוב ליבו, עזר לי למצוא את דרכי הביתה." הסבירה לאביה, "הוא לא אשם. סלח לי על שלא צייתי לך, אבא."
"אכזבת אותי. הבטיחי לי שלא תיכנסי שוב אל היער."
היא הנהנה לאות קבלת דרישתו אף על פי שלא השלימה את משימתה לאתר את האישה שעזרה לה, ולמרות שרצתה להטיב את היכרותה עם אנשי הכפר.
"לא אכנס יותר אל היער."
"לכי אל הבית." הוא סימן לה בסנטרו שתעזוב.
היא העיפה במרטין מבט לפרידה וטיפסה במדרגות אל המרפסת. מאחורי גבה נסוג מרטין לאחור כשמבטו של אביה מלווה אותו.

פרק 4
כריסטה לא התכוונה להמרות את פיו של אביה שוב, ואת מרטין לא ראתה מאז אותו יום. את ימיה העבירה במתן עזרה בבית לאימה, בקריאה מרובה בכתבי הקודש ובספרות מקצועית של אביה, ובהמתנה לבחינה במקצוע המיילדות, במידה ומיילדת הכפר והמושל ישנו את דעתם. קשריה החברתיים עם בנות הקהילה היו מצומצמים. נערות בנות גילה כבר נישאו או שהיו עסוקות בעבודות משק הבית השונות בבית הוריהן או בטיפול ילדי המשפחה האחרים. במפגשיה עם הנערות בכנסייה או בין שבילי העיירה והשוק ניסתה להתיידד עימן, אבל לא מצאה איתן כל מכנה משותף. הנערה היחידה שבה ראתה חברה הייתה נעמי האמונד, שהייתה צעירה ממנה, אך הרשימה את כריסטה כפיקחית ובוגרת לגילה.
הדרשה של הכומר ויליאם ברוסטר הזקן, ממייסדי פלימות', הסתיימה בקריאת מזמורי תהילים ולאחריה יצאו הכול מהמבצר, אשר בימי ראשון האולם שבקומתו הראשונה שימש ככנסייה.
לאחרונה התגורר הכומר הוותיק בחווה קרובה לפלימות', בעיירה חדשה בשם דוקסברי, והוזמן מדי פעם לתת דרשות לתושבי פלימות', שעדיין ראו בו את הרועה הרוחני שלהם.
בזמן שהוריה של כריסטה שוחחו עם מכריהם החדשים בפלימות', ומרי ודייבי השתובבו עם חבריהם במורד הגבעה, הגיעה אליה נעמי ועימה נערה שהיא הציגה כחברתה רוזלינד קופר. רוזלינד נדה בראשה כלפי כריסטה בנימוס ושאלה אותה על אנגליה, אותה כבר הספיקה לשכוח מכיוון שהייתה ילדה קטנה כשעזבו לאמריקה. כריסטה סיפרה על השינויים הפוליטיים והרדיפות שהיו מנת חלקם, אך דבריה שעממו את רוזלינד די מהר. מבטה של הנערה נדד אל קבוצת גברים שיצאה מהכנסייה שבמבצר. הצווארונים הלבנים סימלו את מעמדם המכובד כאנשי דת. את הקבוצה הוביל הכומר ברוסטר. כיפתו השחורה בלטה על רקע שיער השיבה שלו. הכומר ראלף סמית', שניהל בפועל את חיי הדת של העיירה, היה עימו ולצידם פסע גבר צעיר, נאה ודק גזרה. הוא היה קשוב לשיחתם של השניים, מתחת למרפקו הציץ כרך עבה של כתבי הקודש. הם נעצרו ליד מספר חברי קהילה לשיחת נימוסין וערכו היכרות בין הגבר הזר לפרנסי פלימות' ונשותיהן.
במהרה נסבה שיחתן של רוזלינד ונעמי על התושב החדש שהגיע לפלימות', הכומר כיילב ווסט מלונדון, שבקרוב ישמש כמחליפו של הכומר סמית', אשר החליט לעזוב את העיירה ולשמש כומר בקהילה אחרת. משפחת קופר התבקשה על ידי סמית' לארח את הכומר ווסט עד שיימצא לו בית קבע. רוזלינד סיפרה שהוא הרשים את אביה כאיש משכיל ובעל נימוסים טובים, והדגישה את דבר היותו רווק.
כריסטה הסתקרנה לראות מיהו הגבר שגרם לראשה של רוזלינד להסתחרר כך. ווסט היה בעל זקן מטופח, שערו החום הגיע עד לכתפיו, הוא היה לבוש בשחור וצווארון הכמורה הצחור שלו בהק על האריג הכהה. לפתע מצא מבטו את שלה. כריסטה השפילה מבטה וחשה את לחייה מאדימות.
"הוא נשא דרשה לאחר אחת מארוחות הערב שהוריי ערכו לכבודו, מילותיו ריתקו את כולנו." רוזלינד השתתקה כשברוסטר וסמית' נעו לעברן ובעקבותיהם פסע נושא השיחה שלהן, הכומר ווסט הצעיר.
השלוש קדו בנימוס לפני אנשי הדת והשפילו עיניהן. הגברים חלפו על פניהן וצעדו במורד הגבעה שעליה עמד המבצר אל כיוון העיירה, שהשתרעה קרוב לחוף הים. ווסט האט את צעדיו והסב את פניו לאחור. עיניו השחורות נעצרו על כריסטה בדיוק כשזקפה את ראשה. ראשיתו של חיוך הופיע בזוויות פיו. היא נדה בראשה לשלום מנומס והסבה את מבטה בחזרה אל הנערות. עיניה של רוזלינד עברו בין השניים ושפתיה נקפצו.
"שמעתם שג'ק פרי ביקש את ידה של לוסי?" ביקשה נעמי לשנות את האווירה הכבדה שנוצרה לפתע ביניהן.
"נהדר עבורה." השיבה רוזלינד כלאחר יד.
נעמי שלחה חיוך נבוך אל כריסטה, "לאביו של ג'ק יש שלוש סירות דייג והוא מעסיק כמה מתושבי העיירה, גם בדוכני הדגים שלו בשוק."
רוזלינד החליפה נושא ושאלה את נעמי אם הספיקה להכיר את המשפחה החדשה שהצטרפה לקהילה ולה חמישה בנים, ששלושה מתוכם בגיל נישואין. לאחר מכן סיפרה שאחת הנשים החדשות שהגיעו לפלימות' העזה ללבוש תחרה ובדים מנקרי עיניים בתפילה, וכדאי שמישהו יעיר לה שזה לא מקובל אצלם ולא, היא תמצא את עצמה בעמוד הקלון.
כאשר ירדו שלושתן אל עבר העיירה, היא שבה לדבר על דרשתו מלאת הכריזמה והתשוקה של האב ווסט.
"הוא ידע לצטט את הפסוקים בלי לעיין בספר הפתוח לפניו." אמרה בעיניים בורקות. "יכולתי להקשיב לו שעות על גבי שעות."
כריסטה פסעה לאיטה בדרך העפר במורד הגבעה. מרטין וקייטי אחותו עברו אותן, בדרכם לביתם בעיירה. זאת הייתה הזדמנות להודות לו על עזרתו באותו יום כשלקח אותה לביקור בכפר האינדיאני, וגם להכיר את אחותו. במהלך ההתכנסות בכנסייה מוקדם יותר, בחנה אותה כריסטה בסקרנות. קייטי הייתה אישה צעירה וצנועה למראה, היא הקשיבה בריכוז רב לדרשות של הכומר ברוסטר ומדי פעם שלחה מבטים מלאי אהדה אל אחיה שישב בספסלי הגברים, בצד השני של האולם העמוס. מבטה של כריסטה פנה לשם גם. היא חייכה לעצמה למראה מרטין, שהתאמץ להיראות מתעניין בדרשות הארוכות שנאמרו מעל הדוכן.
איש מתושבי פלימות', לא העז לפספס את תפילות יום ראשון ואת הדרשות הארוכות שנלוו להן. אף אחד לא רצה להיענש על כך. גם היום הקפיד מרטין להגיע בזמן ובבגדים נקיים לכנסייה. עור פניו היה נטול כתמים, רעמת שערו מסורקת לאחור, חולצתו בוהקת בלובנה ומעליה מקטורן עור שחור ומכנסיים תואמים, מגפיו היו מצוחצחים, והמראה הכללי שלו היה כזה שכמעט שיווה לו מראה מיושב, חשבה כריסטה לעצמה. עם זאת, הוא נראה מנותק מהנעשה. במהלך הדרשה עיניו שוטטו בחוסר מנוחה על היושבים מולו, פנו אל אדן החלון שם עצרה לנוח ציפור, ומדי פעם השיב מבטו אל הכומר ברוסטר כמתעניין בנאומו.
הדרשות השתרעו על פני שעות ואיש לא להעז לקום ממקומו, אפילו הילדים הקטנים ישבו בשקט במקומם או שהסתכנו בלחוש את נחת זרועם של הוריהם. כעבור שעה קלה, כששבה להביט במרטין, ראתה כריסטה את עפעפיו עצומות ואת סנטרו צונח אל חזהו הרחב. השכן שלו לספסל דחק את מרפקו בצלעותיו כדי להעירו. אם היה נתפס ישן בעת הדרשה היה עלול למצוא את עצמו קשור לעמוד הקלון במרכז העיירה.
הזיכרון העלה חיוך על פניה של כריסטה. היא ביקשה את סליחתן של נעמי ושל רוזלינד, נפרדה מהן והדביקה את האחים רוברטס.
"שבת מבורכת." אמרה לשניים והם האטו את הליכתם.
"שבת מבורכת." השיבה קייטי בנועם.
הם נעצרו במקומם.
"אדון רוברטס," כריסטה העניקה לו חיוך חביב, "רציתי להודות לך על הליווי שלך, באותו היום, אל היער."
מרטין שלח בה מבט קצר, "מיס כריסטה." הוא החווה בשתי אצבעות צמודות אל שולי כובעו ועזב.
"זו דרכו לומר לך בבקשה." אמרה לה קייטי מבלי להישמע מתנצלת על התנהגותו.
השתיים פסעו יחד עד להצטלבות דרכים וכריסטה נפרדה מקייטי לשלום.

ההליכה לבדה לביתה שאבה אותה להרהר בתסכול המקצועי שלה. אביה שראה בימים האחרונים כי היא שוקעת באומללות, התיר לה ללקט צמחי מרפא שגדלו סביב ביתם. הוא ידע שהדבר ישמח אותה והוא גם היה זקוק לעזרתה. מהצמחים שאספה וייבשה הוא רקח משחות לריפוי פצעים וחלט תמציות להקלה על כאבים. את התרופות נתן למטופליו.
שאיפתה המקורית של כריסטה הייתה ללמוד רפואה וללכת בדרכו של אביה. מכיוון שלימודי רפואה היו אסורים על נשים באנגליה היא נרשמה לאקדמיה למיילדות בלונדון. כריסטה השקיעה את כל מרצה כדי להצליח וכדי שהוריה יתגאו בה. בשל היותה טרודה בלימודים, היא השיבה ריקם את פניהם של המחזרים שניגשו לבקש את ידה מאביה. אביה הודיע לה כי עד סוף שנת הלימודים יהיה עליה להיעתר לאחת מההצעות שהגיעו עבורה, אחרת יחליט במקומה.
לימודי המיילדות התקיימו בבית החולים הוותיק סנט תומאס, במסגרת בית הספר לרפואה שפעל שם. בית הספר סיפק את כיתות הלימוד ואת סגל המורים, שהיו רופאים מיילדים ומיילדות מוסמכות ובעלות ניסיון מעשי. אל אגף הנשים בסנט תומאס הגיעו נשים עניות, נשים שירדו לזנות ונערות צעירות וקלות דעת שמצאו את עצמן בהיריון מחוץ לנישואין. לאחר הלידה יכלו הנשים להישאר למשכב לידה עם התינוקות בבית החולים. מי שלא הייתה לה קורת גג או בעל שחיכה לה, העריכה מאוד את האפשרות לשהות שם עד שתתאושש. רוב אנשי הצוות, למעט אנשי הרפואה היו אחיות רחומות.
כריסטה ותלמידות נוספות עברו באגף הנשים את ההכשרה כצופות מן הצד, לומדות כל מה שניתן מהמיילדות הוותיקות.
לאחר סיום יום הלימודים הייתה כריסטה שבה אל בית הוריה, לאורן של העששיות ולהבות הנרות, שבקעו מחלונות הבתים בסמטאות וברחובות הצפופים.
בערב קריר במיוחד פסעה נמרצות, חומקת מהביוב שזרם ברחוב, וקיוותה שלא לפגוש אנשים מפוקפקים או שודדי דרכים, שהסתובבו בחוצות העיר לונדון לאחר רדת החשכה. גשם החל לרדת בזרזיפים קלים. ברדס גלימתה הגן על ראשה. היא לא הבחינה בגבר שעמד בכניסה לבית המגורים הדו-קומתי, בו שכנה דירת הוריה. דמותו נבלעה בצללים מתחת לגגון דולף, שם מצא מקלט מפני הגשם. היא נעצרה מולו וקריאת בהלה נפלטה מבין שפתיה. הגבר מיהר להסיר את כובעו במחווה של נימוס ופינה לה את דרכה. כריסטה חלפה על פניו ומיהרה במדרגות אל הקומה השנייה.
הם נפגשו כך בערב נוסף באותו השבוע, הפעם החווה הגבר בכובעו לעומתה וחיוך נאה האיר את פניו. כריסטה השיבה בניד ראש לאות תודה, אך בטרם הגיעה אל עיקול המדרגות הסבה ראשה לאחור ונתנה בו מבט נוסף. הוא עשה בדיוק את אותו הדבר. סומק הציף את לחייה. הגבר חייך ויצא אל הגשם.
ערב סגרירי היה זה כשצעדה ברחוב והאדרת שלה התנופפה ברוח הנוהמת, כהרגלה הגיעה אל פתח הבניין אך הפעם הגבר לא המתין שם. מלאת אכזבה טיפסה אל דירת הוריה. למוחרת עשתה את דרכה חזרה מהלימודים בין השלוליות וקיוותה לראותו, אולם גם הפעם לא נראה לו סימן. כך חלפו להם הימים וכריסטה התייאשה מלראותו שוב.

באותו השבוע המיטות בסנט תומאס היו מלאות במבוגרים ובילדים שחלו בגלל מזג האוויר הקריר. ידיהן של האחיות מלאו עבודה והן התרוצצו ממיטה למיטה, לסייע למי שנאנח והתאונן, להקל על כאביו או לקרוא לרופא עבורו. גם החדרים שבהן שהו נשים שכרעו ללדת היו עמוסים עד אפס מקום.
קול רעמים התערבב עם זעקותיה של אישה צעירה מאחד החדרים. ברקים פילחו את השמיים והבזיקו מבעד לחלונות. הצעירה הייתה שרועה על הכרים וגנחה בכאב כשהצירים כיווצו את רחמה. עברו שעות רבות של צירי לידה, אבל התינוק לא התקדם בתעלת הלידה, והמיילדת שסייעה לה נראתה עייפה לא פחות ממנה.
יום הלימודים הסתיים זה מכבר אבל כריסטה נותרה לעזור, מחתה זיעה קרה ממצחה של היולדת, הרטיבה את שפתיה היבשות במים והגישה מגבות נקיות למיילדת.
היולדת הצעירה בכתה ונראתה מיואשת. אימה החזיקה בידה ועודדה אותה ללחוץ כאשר הגיעו הצירים, אך בתה הייתה כבר מותשת. היא זעקה מרות והמיילדת גחנה לבחון את מצבה והזדקפה בחיוך מרוצה, "הינה הראש יוצא, תמשיכי ללחוץ." התינוק נולד בריא כעבור זמן מה, אבל היולדת לא שרדה את הלידה.
כריסטה ניגשה אל קערת מים לשטוף את ידיה ודמעות עקצצו בעיניה. המקרה זעזע אותה. היולדת הצעירה הספיקה לראות את התינוק ואפילו לאחוז בו לאחר שניקתה אותו המיילדת, אבל אז היא איבדה את הכרתה בפתאומיות ורופא הוזעק לטפל בה. היא לא התעוררה יותר, וכל שנותר לו לעשות היה לקבוע את מותה. התינוק שאך נולד נותר יתום מאם.
כריסטה לבשה את גלימתה והחלה לעזוב את האגף, בכייה של הסבתא ההמומה עוד הדהד מאחוריה, מתוך החדר שבו שכבה גופת היולדת, בתה. טיפות גשם זעירות טפחו על ברדסה כשיצאה אל החשכה. רגליה הובילו אותה אל בית הוריה בהיסח דעת, ולכן כשנתקלה בגבר בפתח הבניין היא ניתרה בבהלה.
"סלחי לי, מיס אנדרוז." הוא החזיק במרפקה כדי לייצב אותה ומיהר להסיר את כובעו לכבודה.
הוא יודע מי היא, חשבה בפליאה נרגשת.
הוא הביט בעיניה המשתאות וחיוך יפה האיר את פניו.
"צר לי שגרמתי לך לבהלה." הוא הניח לה בעדינות.
"אני בסדר. הייתי שקועה במחשבות." היא מיהרה להרגיעו.
"שמי ג'ראלד גראנט," הוא הציג את עצמו, "המורה של ילדי משפחת ג'נקיס, השכנים שלך. אני שמח שסוף סוף הזדמן לנו לדבר, קיוויתי לראותך שוב." הוא שאף עמוקות והמשיך, "עלמה יקרה, במשך ימים חלפנו זה על פני זה וליבי נמלא צער על כי איננו פונים לאותו כיוון." ג'ראלד סקר את פניה, "אולי הייתי ישיר מדי, מיס אנדרוז, אבל באמת חיכיתי לרגע הזה שתבחיני בי. נעדרתי זמן רב כי נפלתי למשכב, אבל לא חדלתי לחשוב על מפגשינו האקראיים כאן, וייחלתי לקום ממיטת חוליי ולהגיע הנה רק כדי לפגוש בך שוב."
הוא חבש חזרה את כובעו והתכוון לעזוב, משלא השיבה לו.
"אדון גראנט," קולה הרך עצר אותו, "דיברת בכנות ואני מעריכה תכונה זו. עליי להודות כי גם אני הצטערתי שמפגשינו פסקו." כשאמרה את המילים האלו כיסה סומק את לחייה, אבל היא חשה הקלה לומר אותן. "אני שמחה ששבת לאיתנך."
"כל כך רציתי לשמוע את קולך." אמר לה בעיניים נוצצות. "לא אעכב אותך כעת. את בוודאי עייפה. אמרי לי מתי והיכן אוכל לפגוש אותך שוב."
"מחר לאחר השקיעה, ביציאה הראשית מבית החולים סנט תומאס. תלווה אותי הנה?"

ג'ראלד הגיע אל אביה מספר שבועות לאחר שהחלו להתראות וביקש את ידה. אביה קרא לה לשיחה לאחר שעזב את ביתם. באותו מעמד סיפרה כריסטה כי מדובר בבחור שמצא חן בעיניה, שהרשים אותה כגבר חרוץ ושאפתן וכי היא יודעת שיעשה אותה מאושרת. אביה השתכנע ונתן את הסכמתו. מועד החתונה נקבע לחודש ספטמבר וכריסטה ייחלה לרגע הזה. ואז הוריה החליטו להגר. תכניתם לעזוב את אנגליה באביב העלתה חששות בליבה, היא ידעה שג'ראלד לא יוכל להצטרף אליהם. אם יעזוב איתם כעת את אנגליה הוא לא יוכל לכלכל אותם ולהבטיח את עתידם. בעצה משותפת עם אביה הוא החליט להישאר באנגליה ובספטמבר יצטרף אל משפחתה באמריקה.
שיחת הפרידה שלהם במזח הרוגש בלונדון הייתה רצופה במילות אהבה וכמיהה למפגש קרוב. ג'ראלד הבטיח להגיע ברגע שיתאפשר לו, הוא ניסה לעודד אותה וכריסטה נאלצה לקבל את המצב כפי שהוא. היא רקמה חלומות על הבית שיקימו, האופן שבו תנהל אותו וכיצד ייראה, והתפללה שהזמן הזה יגיע במהרה.
כעת על אדמת אמריקה כשחודש אוגוסט בשיאו, עמדה כריסטה בראש הגבעה ופניה אל המפרץ. אוניות עגנו במזח ממתינות ליום שני כדי להתחיל את הפלגתן חזרה אל המולדת. בטנן מלאות בקורות עצי ארז מהוקצעים, פרוות של בונים, חביות מלאות בתוצרת מקומית וארגזים של דגים מעושנים ומשומרים.
מאז שנפרדו בנמל לונדון, היא לא שמעה מג'ראלד. אוניות המסע הגיעו מאנגליה תדירות, אבל לא הגיעו עם איגרת עבורה. האם עזב כבר את אנגליה והוא בדרכו אליה? האם שינה את דעתו בנוגע אליה ואישה אחרת נשאה חן בעיניו? בתחושת מועקה סבה כריסטה אל השביל חזרה אל ביתה.

מידע נוסף

שנת הוצאה

מרץ 2019

מס\' עמודים

480

הוצאה

DigitalDesk

3 ביקורות עבור זר של קוצים

  1. Avatar

    שרון

    ספר מעולה כמו כל ספריה של הסופרת. קראתי את הספר פעמיים ולא יכולתי להניח מהיד. ספר מקסים שלוקח את הקורא למחוזות אחרים.
    מומלץ מומלץ מומלץ!

  2. סוזן צדוק

    סוזן צדוק

    הספר ריתק וסחף אותי בקריאה מורטת עצבים, הסופרת טווה מילים והיסטוריה בצורה מרתקת עד לעמוד האחרון. מזמינה אתכם לקרוא ולהיסחף למסע מרתק במיוחד

  3. Avatar

    מיכל שפירא

    אחרי המתנה ארוכה לא היה לי ספק שזה עוד ספר של הילה שאני אתאהב בו הספר מדהים, מרתק ומרגש מכל הבחינות.
    מומלץ מכל ה-❤

הוסף חוות דעת

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *