הדואט פצעי אוהב (חלק 1), נשיקות שונא (חלק 2)

100.00 

(5 חוות דעת לקוח)

את הספרים הדיגיטליים של הדואט ניתן לרכוש באתר עברית

להזמנת הדואט עם משלוחים לרחבי העולם דרך אמזון ולפי מדיניות המשלוחים של אמזון היכנסו לקישורים הבאים:
“פצעי אוהב” חלק 1 בדואט, באמזון: https://amzn.to/3kETBaP
“נשיקות שונא” חלק 2, באמזון: https://amzn.to/36IP1U0

**מומלץ לקרוא את הספר “זר של קוצים” לפני הדואט. הספר מהווה את ההשראה לכתיבת הדואט**
להזמנת “זר של קוצים“. להזמנת מארז שלושת הספרים המוזל.

תיאור

תקציר הספר “פצעי אוהב” חלק 1 בדואט:

שנת 1666, שריפה שהחלה בסמטה קטנה לפנות בוקר כילתה את מרבית העיר לונדון. לשונות האש חרכו את דרכן עד לאחוזת נורת’ והותירו הרס רב. מייסון פורסיית’, בנאי מוכשר ומבוקש נשכר כדי לשקם אותה. הוא מנהל את עבודות השיקום לשביעות רצונו של לורד אדגר נורת’, הברון מקלרנספילד. קסמו האישי כובש את לב בני משפחת נורת’ כולה והוא הופך עד מהרה להיות אדם בעל השפעה בחייהם. הברון הזקן, נכדיו תומאס וג’וסלין ומריאן בת הלוויה המסורה, הם רק שחקנים על הבימה בטרגדיה שתכנן להם.
מייסון בנה את תוכנית הנקמה שלו לפרטי פרטים. הוא לא ייתן ללב שלו או למצפונו להכתיב את מעשיו. המטרה שלו ברורה ולא משנה לו מי ייפגע בדרך גם אם זה יהיה הוא עצמו.
מארק פורסיית‘ הגיע מניו-אינגלנד הרחוקה ללונדון לצורך עסקיו והופתע לגלות שאחיו הבכור החל במהלך שאין ממנו חזרה. הוא האמין שנקמה לא תוביל לשום דבר טוב. ניסיון העבר הותיר אותו מצולק ועם חלל ריק בחייו. מפגש אקראי בלילה בפונדק עם נוכלת שמנסה לגזול ממנו את כספו ישפיע על גורלו באופן שלא צפה.
ברומן התקופתי פצעי אוהב אנו חוזרים אל מחוזות מוכרים מהספר זר של קוצים, אל לונדון ואל חופיה של ניו-אינגלנד במאה ה-17 בעלילה סוחפת, רומנטית ורווית פיתולים.

תקציר הספר “נשיקות שונא” חלק 2 בדואט:

חייה של סופיה דוונפורט היו מלאים בעוני, בכאב ובנדודים. היא עשתה את כל מה שצריך לעשות כדי לשרוד ברחובות הסיטי האפלים והמסוכנים של לונדון. יום אחד הגורל העניק לה הזדמנות לשנות את עתידה. סופיה צריכה להחליט האם היא מוכנה לתקן את דרכיה בתמורה למשפחה תומכת ולבית חם ויציב. האם היא תהיה מסוגלת לעזוב את חיי הפשע, להתגבר על פחדיה ולעשות את הבחירה הנכונה?
סוד גדול מהעבר שנחשף מאיים על תוארו ונחלתו של לורד תומאס נורת’, הברון החדש מקלרנספילד. כדי להציל את האחוזה מליפול בידי נושים וכדי להציל את עתיד משפחתו הוא נאלץ לכרות ברית נישואים ולקשור את חייו עם אישה שהוא נשבע לתעב.
גרייס פורסיית’ האמינה שתוכל לגשר על שנים של עוול ושנאה בכוח אהבתה אבל גם כוונותיה הטובות ומאמציה השונים לא הכינו אותה לבאות. בעלה לעתיד רואה בה תזכורת לחטאי משפחתו וכל ניסיונותיה נועדים לכישלון. לפי החוזה שנחתם יש לה רק שנתיים כדי לשכנע אותו שאפשר גם אחרת. האם היא תצליח?
בספר נשיקות שונא רוקמת הילה ארוון למארג אחד את כל חוטי העלילה שהחלו בספר פצעי אוהב ומחזירה את זירת ההתרחשות אל אחוזת נורת’ באנגליה.

טעימה מהספר

תחילה מסר לקוראים.
יקיריי, גם אם תחילת הספר נדמית לכם מוכרת מהפרק החותם את הספר “זר של קוצים”, אל תפספסו ולו מילה אחת מהפרק הראשון של “פצעי אוהב”.
קריאה מהנה,
הילה.

מתוך “פצעי אוהב”, חלק 1 בדואט:
פרק 1

פרוורי לונדון, אנגליה
אפריל 1667

מגפת הדבר המיתה עשרות אלפים מתושבי העיר לונדון. אלו ששרדו את מלחמת האזרחים לא היו כל כך ברי מזל, מלאך המוות ארב להם בדמותה של מחלה מידבקת איומה. לונדון טרם הספיקה לקבור את מתי המגפה ושריפה גדולה כילתה את מרבית שטחי העיר. הציניקנים יאמרו שטוב שכך קרה, שכן רק להבות האש הצליחו לעצור את המגפה הנוראית.
עתה החל שיקומה של העיר, בתי העץ הוחלפו בבתי אבן, שכונות חדשות הוקמו על גבי אלו שחרבו באש, אפילו התיאטראות נפתחו לאחר שקרומוול הפוריטני דאג לסגור אותם בתקופת שלטונו מפאת אדיקותו הדתית. עם תחילת מלכותו של המלך צ’ארלס השני השתנתה האווירה בממלכה. הצבעוניות והפאר שבו אל אריגי הבגדים, המוזיקה שבה לבתי המרזח ולטרקלינים, והאופטימיות חזרה אל תושביה של לונדון ואל אזרחי אנגליה כולה.

גבר צעיר ורחב כתפיים ישב על אוכף סוסו מעבר לשערי הברזל של אחוזת נורת’ והשקיף על המקום בפנים חתומות. האחוזה הייתה הרוסה בחלקה בשל השריפה. לשונות האש הותירו נזק רב באגף הצפוני ובאחד מצריחיו. הגנים סביבה היו נבולים ומוזנחים. המזרקה, במרכז רחבת החצץ שבקדמת הבית, הייתה מנותצת ומימיה יבשו. השריפה אומנם כובתה בזמן והלהבות לא חוללו נזק בשאר הבית אך בשל ההרס עזבו חלק מדיירי המקום את האחוזה לתקופה ארוכה.
שערי הברזל הקבועים בחומת האבן הגבוהה היו פתוחים לרווחה. עגלה חלפה על פני הגבר ובה פועלים שנשכרו כדי לשפץ את האחוזה, מבנה מרשים בסגנון בנייה יעקוביני, מימיו של המלך ג’יימס. מנהל העבודה המתין להם על גשר אבן שהוביל לכניסה דרך האגף המרכזי. הוא היה איש כבד גוף. פרצופו הרציני התרכך כשהבחין בגבר על הסוס. הוא ציפה לו והרים את ידו כדי לנופף לו לשלום.
הגבר תקע את עקבי מגפיו בבטן סוסו חסר המנוחה והצליף על צווארו. בדהירתו השיג את העגלה וחלף על פני המזרקה. הוא עצר במרחק מה ממנהל העבודה וזינק מטה אל רחבת החצץ. נער האורוות הגיע לטפל בסוסו.
“ברוך הבא, אדוני. לורד נורת’, הברון השני מקלרנספילד, ממתין לך.” טים ג’ונסון, מנהל העבודה, חייך קלות ולחץ את ידו של האורח בנימוס. “הלורד ביקש לפגוש בעצמו את הבנאי הראשי האחראי על שיקום אגף האחוזה שנהרס בשריפה.”
הגבר החווה בראשו לאות תודה, “אני אשמח לפגוש את לורד נורת’ הנכבד.”
הפועלים ניגשו למטלה הראשונה שלהם, לשבור חלק מקירות האגף הצפוני הפגועים ולפנות משם את הלבנים ואת הרהיטים שהושחתו בשריפה. קרדומים, דליים, מריצות ופטישים כבדים היו בידיהם.
טים ואורחו של הברון פסעו על גשר אבן מעל חפיר, שכעת היה מרוקן ממים אך מלא בצמחייה עשירה. הגשר הסתיים בזוג דלתות עצומות פתוחות לרווחה, מעליהן סותת באבן סמל הברונות של קלרנספילד – מגן של לוחם וזוג חרבות מוצלבות מאחוריו ומעליו קסדת אביר. סביבם עיטורי דרקונים, דגלי קרב וקישוטים נוספים.
השניים נכנסו אל חצר פנימית קטנה מרוצפת באריחי אבן. הגבר הרים ראשו מעלה, מבטו שוטט על פני שלושת קומות הבית. מתוקף תפקידו ומבחינת שרטוטי הבית ידע שבקומה הראשונה מצויים טרקליני האירוח והסעודות, חדר העבודה וחדר הספרייה, בקומת הבית השנייה חדרי השינה ובקומה האחרונה עליית הגג והמחסנים. הם חצו את הרחבה הפנימית אל דלת הכניסה של הבית. משרת פתח אותה לפניהם.
טים ביקש מהמשרת להודיע ללורד נורת’ על הגעת האורח שלו. הוא נפרד ממנו לשלום ויצא אל הפועלים שעבדו באגף השרוף.
האורח ניצל את זמן ההמתנה כדי לבחון את הבית שיהיה מקום משכנו החדש בתקופה הקרובה ועד לסיום השיפוצים. רצפת אולם המבואה הייתה משובצת באריחים שחורים ולבנים. גרם מדרגות העשוי עץ ממורק היתמר אל הקומה השנייה והתפצל לשניים בגלריה העליונה. למרבה המזל השריפה פסחה על מעקות העץ בעלי הגילופים הנאים ולא פגעה בהם. כמו כן, פסחה על שטיחי קיר שהיו תלויים על הקירות המצופים בלוחות עץ אלון ושהוסיפו רושם לבאי האחוזה.
שני מסדרונות התפצלו משני עבריו של אולם המבואה, האחד אל האגף הצפוני והשני אל האגף הדרומי. רוח פרצים קרירה נשבה מקצה המסדרון הפונה אל האגף הצפוני שנפגע בשריפה, חודרת פנימה מבעד לחרכים בקירות ומהתקרה שהתמוטטה. הוא שמע קולות פטישים מכים בקירות, אבנים מידרדרות וטיח מתפורר אל הקרקע, מתערבבים בקול גלגלי מריצות הפועלים. ריח שריפה קלוש אפף את המסדרון של האגף. השטיח היקר על רצפת המסדרון היה מכוסה בפיח וכך גם הדלתות שהובילו לטרקלינים השונים אשר יצאו מכלל שימוש בשל ההרס. על כותלי המסדרון נראו תמונות שמן ממוסגרות זהב ואריחי עץ בעלי פיתוחים מעשה ידי אומן שנפגעו מהאש.
הגבר הבחין בדיוקן ששרד בגלל מיקומו הרחוק מאזור השריפה. מסגרת הציור הייתה חרוכה קלות, אך האש לא הצליחה להשחית את הקנבס. איש מבוגר בעל זוג עיניים חודרות בצבע אפור ולסת נחושה, הביט אליו מתוך הציור. על שערו הכהה חבש כובע קטיפה מקושט בנוצה ובסיכה מאבן יקרה. שרשרת זהב משובצת אבני אודם וירקן הייתה תלויה על צווארו.
“זהו לורד נורת’ הראשון.” קול רועד מזקנה נשמע לצידו לפתע.
הגבר הצעיר סב אל הדובר, איש זקן השעון על מקל הליכה ולבוש בהידור.
“זהו אבי. לורד וירג’ייל תומאס נורת’, הברון נורת’ הראשון מקלרנספילד,” אמר בגאווה וקמטים צצו סביב פיו ועיניו כשחייך. “הוא הקים את האחוזה ואני שמח שהוא לא איתנו כדי לראות באיזה מצב היא כיום.”
“שלומות, לורד נורת’,” הגבר הסיר את כובעו בנימוס וקד עמוקות, “מייסון פורסיית’ לשירותך”.
“אדון פורסיית’, אני מבין שנכדי תומאס שכר את שירותיך כדי להשיב את האחוזה המשפחתית שלנו לימיה היפים.”
“זה בהחלט מה שאני מתכוון לעשות, לורד נורת’.”
לורד אדגר נורת’, הברון השני מקלרנספילד, בחן את האורח שלו. מייסון פורסיית’ היה גבר גבה קומה ובנוי היטב. פניו המגולחות היו שזופות קלות, כמצופה ממי שמבלה שעות על פיגומים באור שמש ישירה. עיניו הכחולות היו עזות וחכמות. הוא נשמע שופע ביטחון עצמי. לבושו היה ללא רבב, לא מצועצע ומקושט בסרטים ותחרות כפי שנהגו בני גילו ללבוש בין מסדרונות הטרקלינים באחוזות ובחצר המלוכה, הוא היה לבוש בבגדים שימושיים, כאלו שהקרינו סמכותיות. אחרי הכול הוא הגיע לאחוזה כדי לשפץ אותה ולא כדי לבלות בה. רעמת שערו הכהה, שהגיעה עד לכתפיו, הייתה טבעית. ניכר שהוא לא נכנע לתכתיבי האופנה שהגיעו מחצר המלוכה, אופנה חדשה בה הגברים חבשו פאות ארוכות ומסולסלות לראשם. אדגר שמע על מייסון פורסיית’ רבות מנכדו תומאס שהתרשם מיכולותיו המקצועיות והאישיות כאשר נפגש עימו במשרד המהנדסים ששכן בסיטי של לונדון.
לורד נורת’ החווה בידו אל המסדרון של האגף הדרומי שלא נפגע מהאש.
“הבה ניכנס אל הטרקלין. אני מעוניין לראות את תוכניות העבודה שהבאת.”
משרת לקח את כובעו של מייסון. לורד נורת’ נעזר במקל ההליכה שלו וצעד לאורכו של המסדרון, מייסון התלווה אליו. הם חלפו על פני דלתות שהובילו לחדרים ולטרקלינים השונים. נורת’ נעצר מול שתי דלתות עץ מרשימות ומשרת שעמד שם בחזה מתוח מיהר לפתוח אותן בפניהם.
היה זה אולם גדול המואר בנברשות קריסטל ונרות רבים. שטיחים ססגוניים כיסו את אריחי הרצפה ועליהם עמדו שולחנות נוי, כיסאות וכורסאות מרופדים בקטיפה ובאריג דמשק. על השולחנות ניצבו אגרטלים וחפצי נוי מצופים זהב. חלונותיו המוארכים של הטרקלין השקיפו אל מדשאות נרחבות שכיתרו את האחוזה. קרני השמש החיוורות של תחילת האביב נשפכו פנימה ונצצו על פני המראות התלויות על הכתלים.
בזמן שהמשרת מזג לגביעיהם יין פורט, הוציא מייסון את תוכניות העבודה מתיקו ופרש אותן לרוחבן על גבי שולחן שעמד ליד אח השיש. אש שבערה בתוכה הפיצה חום בחלל האולם. לורד נורת’ הניח זוג משקפיים על חוטמו וגחן להביט בתוכניות.
“עבודה נאה.” פסק.
“השתמשתי בשרטוטים המקוריים שהביא לי אדון תומאס, אבל אין כמו מראה עיניים, ולכן הגעתי לסקור את האחוזה מבפנים לפני שנתחיל בעבודות, כך שאף פרט לא יחמוק ממני.”
“אני אוהב אנשים חרוצים ויסודיים.” אמר נורת’.
מייסון נד בראשו לקבלת המחמאה, “אני מתכוון להיות יסודי מאוד, אדוני.”
“נהדר. תומאס היה אמור להיות כאן כבר בשעה הזאת, גם הוא רצה לשוחח איתך.” נורת’ התיישב על כורסה מרופדת מול להבות האש ובידו גביע יין הפורט שלו, “אני גאה בו מאוד ובטוח ששניכם יחד תוכלו להחזיר את האחוזה לקדמותה.”
“בהחלט אדוני.” השיב מייסון, לקח את גביעו מהשולחן ולגם ממנו במתינות.
“עד שתומאס יגיע, ספר לי קצת על עצמך, אדון פורסיית’.” הוא סימן בידו אל עבר כורסה סמוכה.
“הגעתי לפני מספר חודשים מרומא לאנגליה שם למדתי באקדמיה לאומניות יוון ורומי, בנוסף על מקצוע תכנון מבנים, ונותרתי שם מספר שנים. שימשתי כבנאי ראשי בהקמת מספר מבנים ציבוריים ופרטיים ברומא ובאזור.”
נורת’ בחן אותו במבט ממושך, “אתה יליד לונדון?”
“לא. נולדתי בניו-אינגלנד. הוריי היגרו לשם בצעירותם.”
לורד נורת’ הרים גבה וחייך, “יפה. ראית עולם. האם אתה הרפתקן כמו הוריך?”
“אני רוצה להאמין שכן.”
“זה טוב. אני מעריך רוח צעירה וחדשנית. שאפתנות היא דבר טוב. האחוזה הקשישה זקוקה לזה. היא תשמש בית לדורות רבים של בני נורת’.”
“זאת כוונתי, כבוד הלורד, שהאחוזה תשמש בית לדורות הבאים של משפחת נורת’.”

מייסון פורסיית’ שלח אל לורד נורת’ הזקן חיוך חם ורוקן את גביעו עד תום בלגימה ארוכה. עפעפיו ירדו מטה והסתירו מבט קר ומלא עורמה.
המשרת נכנס שוב אל הטרקלין והביא עימו איגרת על טס מכסף. לורד נורת’ ביקש את סליחתו של מייסון והחל לקרוא את תוכנה. הוא נראה מוטרד.
מייסון קם מהכורסה שלו כדי להעניק לו פרטיות והניח את גביעו על השולחן. הוא סייר ברחבי הטרקלין המפואר בארשת פנים אדישה אבל דמו פעפע בעורקיו בפראות. מי האמין שהיום הזה יגיע. כשיצא למסע שלו מנמלה של בוסטון בקצה השני של העולם לפני מספר שנים, הוא לא חשב שיסיים אותו כאן באחוזת נורת’ בכזאת קלות.
מייסון עמד מול החלונות המשקיפים אל המדשאות והגנים של אחוזת נורת’ ומבטו מצא את דמותו השפופה של הלורד הזקן, משתקפת בזגוגיות. עיניו של מייסון צלבו אותו בתיעוב. לו ידע לורד נורת’ איזה גורל מייסון מייעד לו ומה הייתה מטרת הגעתו לאחוזה הוא היה מסלק אותו בבושת פנים. מייסון לא התכוון שהוא ידע זאת עד לרגע ההוצאה לפועל של תוכניתו.
זוג דלתות הטרקלין נפתחו בסערה מאחוריו ופסיעות נמרצות נשמעו. נערה פרצה פנימה ואצה אל לורד נורת’ בחיוך רחב.
“סבא! כמה שהתגעגעתי אליך!”
לורד נורת’ מיהר לקפל את האיגרת שקרא ופרש את ידיו אליה. הנערה רכנה אליו וצנחה אל בין זרועותיו בצחקוק פעמונים שובה לב.
מייסון סב על עקביו לשם הנימוס והביט בשניים. נכדתו החיננית של הלורד הייתה לבושה בשמלה מאריג טפטה ירוק. סרטים מוזהבים עיטרו את מחשופה העמוק. תלתליה הזהובים היו מורמים מעלה בתסרוקת נאה. קצוות סוררות צנחו על כתפיה החשופות. עיניה התכולות היו מלאות אושר.
“מיס ג’וסלין!” אישה צעירה נכנסה בעקבותיה מתנשפת ועל עצמות לחייה סומק טבעי, “כמה פעמים הסברתי לך שאין להתפרץ ככה לדלת סגורה, ובטח שלא לצאת בריצה מהכרכרה? כל המשרתים מסתכלים עלייך ואת יודעת שהם נהנים לפטפט על כך אחר כך בקומת המשרתים.” היא קדה קלות למול הברון, תנועותיה מעודנות וחיוך נבוך על שפתיה, “סליחה על המהומה, לורד נורת’.”
לבושה היה פשוט יותר משל נכדתו של הלורד ועם זאת, שמלתה הייתה עשויה גלים רכים של משי בצבע תכלת עם עיטורי תחרה עדינה לבנה. השמלה שיוותה לה מראה מלכותי שלא נפל משל שאר הנוכחים. את כתפיה כיסה רדיד משי דק שהצניע את מחשופה. היא נגעה קלות בשערה כדי לוודא שבעת שמיהרה בעקבותיה של ג’וסלין לא נפרעה תסרוקתה. השיער, חלק בצבע חום ערמוני, היה פסוק לצידי ראשה ומגולגל על עורפה בפקעת.
למשמע דבריה הניף הלורד את ידו בביטול ונשק למצחה של נכדתו שנראתה משועשעת מהדאגה של האישה.
“הו, מריאן,” נאנחה ג’וסלין בתגובה לדבריה והזדקפה במקומה, “הפסיקי להיות כזאת קפדנית, זה בסך הכול סבא. לא ראיתי אותו מאז שנאלצנו לעזוב אל דודתי בברקשייר בגלל השריפה. תקופה ארוכה מדי.” שפתיה האדומות התקמרו מטה בעצב, “הבטחת לבקר, סבא, אך לא הגעת.”
לורד נורת’ הביט בנכדתו בהערצה גלויה. נראה כי לא היה מסוגל לכעוס על הטרוניות שהעלתה או על גינוניה המרושלים.
“קטנתי, מצב בריאותי לא אפשר לי לסבול את טלטלות הדרך עד לדודתך בבארנס פארק. אני מאמין שליידי בארנס טיפלה בך היטב בכל החודשים ששהית שם?”
“השהות בבארנס פארק הייתה נעימה למרות הנסיבות שבגללן הגענו לשם. דודה בארנס אירחה אותנו בנדיבות. מנהגי האבל על מותם של אבא ואימא שנלקחו בידי המגפה האיומה, הסתיימו זה מכבר ועם זאת האווירה בפארק בארנס המשיכה להיות מדכאת. דודה בארנס בקושי הצליחה להתאושש ממותה של אימא, אחותה היחידה, אך ניסתה למלא את ימי בפעילויות כמיטב יכולתה. ילדיה של דודה בארנס מבוגרים ממני והיחידה הקרובה לגילי, אן, הייתה חביבה אך משעממת. חודשי החורף שם היו מקפיאים וקודרים.” התאוננה ג’וסלין.
“התקופה הזו מאחורייך, קטנתי.” אמר לה סבה, “אני שמח שחזרת.”
“כואב לי לראות את האגף הצפוני כך, אבל לא רציתי להישאר בבארנס פארק הרחק ממך ומתומאס. התגעגעתי.” ג’וסלין רכנה אליו שוב כדי להחליק נשיקה על לחיו. “לולא מריאן שהייתה שם לעודד אותי, אני לא יודעת אם הייתי מצליחה לעבור את הימים הארוכים האלו שם.”
“מיס ג’וסלין התנהגה למופת בברקשייר.” ציינה מריאן ולא התרגשה מתלונותיה של בת טיפוחיה. “הייתי מאוד גאה בה.”
מייסון בחן את דמותה המאופקת של מריאן. היא עמדה במרכז החדר בגֵּו זקוף ואצבעותיה שלובות זו בזו על בטנה, חיוך של חיבה נמתח על שפתיה הוורדרדות. ניכר שחיבבה את ג’וסלין על אף התנהגותה המפונקת. פניה בגוון השנהב היו דמויות לב. מבט מלא נחת רוח הופיע בזוג עיני השקד שלה, בעלות הריסים הארוכים.
מריאן חייכה אל הלורד הזקן ונכדתו ופסעה לעברם. מבטה הצטלב עם זה של מייסון בהבעת פתיעה.
“הו, לורד נורת’, אני רואה שהפרענו לך באמצע פגישה. סליחה.” היא הושיטה את ידה אל עבר ג’וסלין. “אנחנו נעזוב כדי שתמשיכו בפגישתכם.”
חיוכה של ג’וסלין התרחב למראה האורח הנאה והצעיר של סבה.
“חשבתי שאין זה מנומס לעזוב חדר מבלי שיכירו בין הנוכחים, מריאן, ולסבא יש אורח.” מבטה רימז לסבה לתקן את המצב.
“זה נכון.” הודה הלורד והתרומם על רגליו כשהוא מסתייע במקל ההליכה שלו, “אדון פורסיית’ יבלה כאן תקופה ממושכת.”
מייסון קרב אליהם.
“הרשה לי להציג את נכדתי, ג’וסלין.” אמר לורד נורת’.
עיני התכלת של ג’וסלין רפרפו על מייסון בעניין וחיוך קטן נפשק על שפתיה.
“מיס נורת’ הנכבדה.” מייסון קד לפניה והזדקף במלוא קומתו המרשימה.
“ג’וסלין, קטנתי,” הוא החווה בכף ידו הגרומה לעומתו, “אדון פורסיית’ הוא הבנאי הראשי שיפקח על חידוש האגף שנפגע בשריפה. וזוהי היא מיס דוונפורט,” הוא הציג את מריאן, “בת-הלוויה של ג’וסלין.”
“מיס דוונפורט,” מייסון החווה בראשו לעומתה והיא השיבה בניד ראש משלה. מקרוב הבחין מייסון שעל עור השנהב היו פזורים נמשים עדינים.
“אדון פורסיית’ הוא בוגר האקדמיה לאומניות יוון ורומי ולתכנון מבנים ברומא,” הסביר לורד נורת’ לשתיים, “וממש נחטף לעבודה כאן על ידי אחיך תומאס לביצוע השיפוצים האגף. הוא מאוד מבוקש והיינו צריכים להמתין עד שיסיים את העבודה האחרונה שלו ויתפנה עבורנו.”
“אני מודה לך על האדיבות, לורד נורת’.” אמר מייסון בענווה.
“מכרים שלנו ששכרו את שירותך לשיפוץ בתיהם והיו מרוצים מעבודתך יצרו בי ציפיות גבוהות.”
“אני מקווה שלא לאכזב אותך, אדוני הברון.”
“אתה בחירתו של נכדי תומאס ולכן אני בטוח שאני בידיים טובות. אדון פורסיית’ הגיע אלינו מניו-אינגלנד, מהעולם החדש.”
“העולם החדש! כמה מלהיב.” סקרנות ניצתה בעיניה של ג’וסלין, “אתה חייב לספר לי הכול על היבשת האקזוטית הזאת, אדון פורסיית’.”
“אני אשמח לספק את סקרנותך על ניו-אינגלנד בהזדמנות קרובה, מיס נורת’.” השיב בנימוס הראוי.
“האם נולדת שם או שנשלחת מטעם הגילדה שלך לבנות שם מבנים חדשים?”
“נולדתי וגרתי שם.”
“האם זה נכון שהזהב נמצא באופן חופשי בנהרות, שרק צריך להושיט יד ולקחת? או שמדובר באגדות?”
מייסון התכוון להשיב, אלא שמריאן ענתה לג’וסלין במקומו.
“אלו אגדות. אגדות מסוכנות לשוטים.” היא ציננה את התלהבותה. “היבשת הזאת פראית וכל כך לא תרבותית, כה שונה מאנגליה. בכל מקרה, הבה נלך ולא נפריע לסבך בפגישה עם אדון פורסיית’.”
“נתקלת בפראים, אדון פורסיית’? באינדיאנים?” התעניינה ג’וסלין.
“לפעמים,” השיב מייסון בנעימות, “אבל לא באופן שסיכן את חיי. אנחנו חיים זה לצד זה בכבוד הדדי.”
“אנחנו קראנו דברים אחרים במנשרים שהתפרסמו כאן.” נימת קולה של מריאן הייתה מלאת פקפוק, “על מלחמות עם המקומיים, טבח שבוצע במתיישבים החדשים, שריפת שדות, חטיפות של נשים ושפיכות דמים, התנהגות ברברית של שני הצדדים ולא פלא היות וחלק מהמתיישבים שם הם פורעי חוק ושיכורים.”
ההתנשאות זעקה בדבריה. רבים מהאצולה האנגלית זלזלו במתיישבים במושבות באמריקה, ראו בהם הרפתקנים קלי דעת שמחפשים התעשרות מהירה ומנסים את מזלם מעבר לים. מייסון היה יכול להעיד ממקור ראשון שהמושבות באמריקה מלאות במשפחות חרוצות של עובדי כפיים ואנשים יראי אל, קהילות של אנשים טובים שלא חששו מעבודה קשה, שהגיעו ליישב את האדמה ולבנות לעצמם עתיד טוב יותר ממה שציפה להם במולדת הישנה. במושבות פלימות’ ומסצ’וסטס התיישבו לפני עשרות שנים אלו שנרדפו על רקע אמונתם הדתית באנגליה, בשל היותם פוריטנים. מייסון עצמו הגיע ממסצ’וסטס וידע שמקרי הפשיעה שם היו נדירים ואלו שעברו על חוקי הממשל והדת נענשו בחומרה. אומנם במושבה וירג’יניה בדרום הרחוק, המשופעת במטעי טבק, היו גברים חסרי יראת שמיים וחוק, אך הקביעה הנחרצת של מריאן על כל המתיישבים בניו-אינגלנד הייתה הכללה גסה. אך הוא שמר על שלוותו.
“גם כאן באנגליה היו מלחמות כמו מלחמת האזרחים, קרבות עקובים מדם ומקרים של ברבריות. בדרכי הנה ראיתי שלושה גברים תלויים על הגרדום, נתונים לחסדם של עופות השמיים. ככל הנראה עבריינים שנגזר עליהם גזר דין מוות. פורעי חוק יש גם באנגליה, הלא כן מיס דוונפורט?”
מריאן נדה בראשה כמסכימה, “מלחמות ופשיעה נמצאים בכל מקום שאליו מגיע האדם.”
“מלחמות, פשיעה ומוות הם עסק מכוער לא משנה היכן הם מתרחשים ותמיד יש נפגעים. גם אצל מי ששורד נותרות צלקות.”
“אדון פורסיית’ צודק, גם אצל מי ששורד,” ג’וסלין שילבה את זרועה בשל סבה כמבקשת עידוד, “כולנו איבדנו מישהו למוות.”
“אכן יקירתי,” אישר לורד נורת’ והבעת הזדהות צצה בין קמטיו, הוא נשק למצחה. “עכשיו העת לבנות ולצמוח, לחזור לימיה היפים של אנגליה ושל משפחתנו.”
הוא הוביל אותה אל השולחן שם היו פרושים תוכניות שחזור האגף הצפוני.
“אלו השרטוטים שאתה הכנת, אדון פורסיית’?” אצבעותיה העדינות ריחפו על הגיליונות ושרטוטי שלד האגף. “ככה האחוזה תיראה בסופו של דבר?”
מייסון ומריאן הצטרפו אל השניים.
“כן.” הוא סימן על שרטוט האגף הצפוני, “מבחינה חיצונית נשחזר את האגף כך שמראה האחוזה ישמור על הסימטריות שלו ועל העיצוב המקורי של המבנה, אך בתוך החדרים העיצוב ישתנה בהתאם לאופנה הנוכחית. תומאס ביקש ממני להצעיד את האחוזה קדימה לזמננו.”
“אני סקרנית לדעת איך חדרי ייראה. הוא היה בין אלו שעלו באש.”
“צר לי לשמוע.” אמר.
“גדלתי שם מינקות. הרבה זיכרונות ורגעים משמחים שלי עם אימי הפכו לאפר. הוריי נפטרו במגפה.”
מייסון החווה בראשו להבעת תנחומים, הוא ידע זאת מתוך שיחותיו עם אחיה תומאס, אשר ביקש שמייסון יעניק תשומת לב מיוחדת לחדרה של אחותו.
“אני אדאג שחדרך החדש יהיה לשביעות רצונך, לפחות כמו קודמו, ומקום ליצירת זיכרונות טובים וחדשים, מיס נורת’.”
האור שב אל עיניה התכולות, “באמת? זה מאוד ישמח אותי.”
“אני כאן לשירותך.” הוא העניק לה חיוך מלא קסם, חיוך חם שכבר הצליח לסחרר ראשן של נשים רבות.
“ג’וסלין יקירה,” אמרה מריאן בקול רך ונגעה קלות בזרועה והנערה הסיטה את מבטה המהופנט ממייסון. “בואי נשאיר את השיחות על שרטוטים ועבודות מלוכלכות וקשות, לגברים. לנו מחכה ארוחת ערב חגיגית לכבוד חזרתך הביתה, ולפני כן מדידה של השמלות שנתפרו לך במיוחד בברקשייר.”
ג’וסלין הנהנה בהסכמה.
מייסון התעלם מנימת היהירות של מריאן ושמר על ארשת מנומסת למרות העלבון שחש מדבריה. עבודות מלוכלכות וקשות. היא העניקה לו הרגשה כמו היה אחד מהפועלים המטונפים שהעמיסו את המריצות בשברי הלבנים המפויחות ולא כבנאי הראשי שעל פיו יישק דבר בתקופה הקרובה בכל הקשור לשיפוצים.
“מדוע אחיך תומאס מתעכב?” התעניין הלורד והציץ בשעון הזהב שעמד על מדף האח.
“כשהגענו לאחוזה הוא ניגש לשוחח עם אדון ג’ונסון, מנהל העבודה.” השיבה מריאן במקום ג’וסלין כשזו משכה בכתפיה בתגובה לשאלתו. “תודה ששלחת את אדון תומאס להחזיר אותנו, לורד נורת’. הייתי רגועה יותר בנסיעה בכרכרה. שודדי הדרכים הופכים לנועזים יותר מיום ליום.” היא פנתה אל ג’וסלין בחיוך, “בואי נעלה אל חדרך, לנוח מהנסיעה ולהתארגן לקראת הערב. עוד מעט יתחילו להגיע האורחים.” היא שילבה את זרועה בשלה במבט בלתי מתפשר.
בחוסר רצון בולט נאלצה ג’וסלין להיפרד מהם, “אדון פורסיית’, אני מחכה בציפייה לסיום העבודות, אני סקרנית מאוד לראות את התוצאה. אני בטוחה שתעשה עבודה נפלאה.”
“חן חן, מיס נורת’.” הוא נד בראשו בנימוס.
מריאן המתינה בדממה עד שיסיימו להחליף את מילות הפרידה המנומסות.
מייסון החווה בראשו לשלום לעומתה והיא השיבה במחווה זהה והובילה את ג’וסלין אל עבר היציאה. מריאן החלה מונה בפניה את האפשרויות השונות שעמדו לבחירת השמלה המתאימה לסעודה. ג’וסלין הפנתה את פניה אל מעבר לכתפה ולכסנה מבט שובב אל מייסון.
הלורד שב לקרוא את האיגרת שקיבל בטרם נכנסו השתיים אל הטרקלין ומבע פניו הרצין.
מייסון נותר ליד השולחן עם השרטוטים ועקב אחר דמויותיהן הנאות של ג’וסלין ומריאן שנמוגו בהמשך המסדרון.
גבר צעיר בלבוש מהודר פסע אל תוך הטרקלין בצעדים בוטחים. לורד נורת’ הפסיק את קריאת האיגרת ופניו הוארו בראותו, גם מייסון פנה לעומתו.
“אדון פורסיית’, ברוך בואך.” תומאס הושיט למייסון את ידו.
“אדון נורת’.” מייסון לחץ את ידו בלחיצה איתנה.
שערו החום זהוב של תומאס הבריש את כתפיו הרחבות. זוג גבינים כהים היה ממוקם מעל לעיניו שהיו בגוון אגוז. הבעת פניו הנחושה התרככה תודות לקמטי הצחוק שהופיעו בצידי עיניו ומתחת להן ניצב אף אצילי. הוא היה גבוה כמעט כמו מייסון.
“עבודה רבה לפנינו.” אמר תומאס וניגש אל שולחן השרטוטים.
תומאס נורת’ היה הראשון מבני המשפחה שמייסון הכיר. הוא פגש אותו ואת הגזבר שניהל את ספרי החשבונות של המשפחה והאחוזה במשרד בסיטי, שם עבד. בפגישות סיכמו את עיקרי משימותיו באחוזה, את השכר הצפוי לו ואת העמלה שהמשרד יקבל, את התקציב לשיפוץ ואת לוחות הזמנים של העבודה. תומאס היה בחור נבון ויסודי. הוא שאל את מייסון שאלות ענייניות והיה מעורב מאוד בשלבים הראשונים של תכנון העבודה. הוא הגיע למספר פגישות במשרד. לא כפי שציפה מייסון.
כבן תפנוקים ממשפחת אצולה מייסון שיער שהצעיר רק יממן את העבודות וייתן לו יד חופשית לנהל את השיפוצים, אך תומאס התעניין בכל היבט אפשרי של העבודה. הוא שאל מניין יגיעו חומרי הגלם בהם מתכוון מייסון להשתמש ומהי העלות שלהם, התעניין במקצועיות הסתתים והבנאים וביקש המלצות על הגננים שאת שירותיהם ישכרו לטיפול בגני האחוזה וכן התעניין במועד שבו יסתיימו העבודות. מייסון שיער שהשיפוצים של האגף יתארכו וייכנסו אל תוך החורף. הוא קיווה לסיים את עיקר ההרס של חלקי המבנה הפגוע ואת הקמת השלד על פי הבסיס הקיים, לפני בוא הגשמים.
מייסון, שגילו נשק לשלושים והיה מבוגר מתומאס בן העשרים וארבע, הופתע לגלות צעיר רציני, שדיבר אליו בגובה העיניים על אף המעמד החברתי הגבוה אליו השתייך ושלא בחל בעבודה. הוא ידע משיחותיהם במשרד שתומאס לקח על עצמו את ניהול האחוזה לאחר מות אביו במגפה הגדולה של לונדון, והינו המועמד לרשת את הברונות של קלרנספילד. הוא עשה כל שביכולתו כדי לעזור לסבו הברון הנוכחי, שהיה זקן וחלש מדי לנהל את השיפוצים ברחבי האחוזה. שני הגברים העריכו זה את זה ומצאו שפה משותפת בפגישות העבודה, די מהר. מייסון חיבב את תומאס ולכן הצטער על כך שיצטרך לפגוע בו בהמשך.
“סבא, מה דעתך על תוכניות העבודה?” ידו של תומאס נחה על אחד הגיליונות.
“נראה מקצועי לחלוטין.” ענה הלורד הזקן. “התרשמתי עמוקות מאדון פורסיית’.”
מייסון חייך אל השניים, “אני מלא התלהבות לקראת המשימה שלי ומבטיח לכם שלא אשאיר כאן אבן על אבן, האחוזה תקבל את מלוא היחס הראוי לה, וכך גם אתם.”
תוכניתו מתחילה לקרום עור וגידים וזה מילא אותו מרץ. דבר לא יסיט אותו ממסלולו ולא יעצור אותו. הגורל של בני משפחת נורת’ נחרץ. הוא השיג דריסת רגל בבית וזה כל מה שהיה נחוץ כדי להשיג את היעד שלו.

פרק 2

מייסון סייר בגניה הנבולים של אחוזת נורת’, השיקום שלהם יארך זמן רב יותר ממה שתכנן. הוא יצטרך לשכור פועלים לניכוש עשבי הפרא, השיחים היבשים ולעקור את העצים שניזוקו בשריפה. בנוסף ישכור גננים מנוסים שיעצבו מחדש את כרי הדשא והערוגות הזנוחות בסגנון החדש שהגיע לאנגליה, גן צרפתי.
ביום הקודם העביר את מיטלטליו המעטים מחדרו השכור בפונדק בעיר אל האחוזה. מייסון התמקם בחדר שינה שהוקצה לו בקומה העליונה בה התגוררו משרתי ועובדי האחוזה. מכיוון שמעמדו היה רם משל המשרתים והעובדים הזוטרים הוא קיבל חדר פרטי ללא הצורך לחלוק אותו עם שותפים. החדר היה מרווח וכלל אח להסקה, שולחן עבודה וכיסא מהודר, ארון בגדים, מיטה גדולה דיה לגופו התמיר שהייתה מכוסה במצעים נקיים וכסתות נעימות. חלונות החדר השקיפו אל הגנים השוממים ומעבר להם אל החורש הטבעי ואל עצי האלון, האשור, הערמון והבוקיצה. למרגלותיהם במרבדי הדשא הירוק לבלבו בהמוניהם פרחים דמויי פעמונים בגוון כחול עמוק, נוריות ופרגים אדומים. מייסון אפילו הבחין בעופר איילים שהגיח מאחורי שיחים סבוכים ומיד אחריו הופיע אייל בוגר. השניים ליחכו את העשב. מראה החורשה העלה חיוך על פניו והזכיר לו את נופי ילדותו, את היערות הפראיים מסביב לצ’ארלסטון.
את הבוקר פתח בפגישת עבודה עם טים, מנהל העבודה. בפגישה עברו יחד על התוכניות ומייד לאחר מכן הסביר טים לפועלים את משימותיהם לאותו היום. מייסון היה מרוצה מהתנהלותו. הוא הותיר את מנהל העבודה המנוסה לפקח על העבודות וירד אל הגנים כדי לאמוד את היקף הנזק.
הוא פסע בשביל החצץ אשר משני צידיו השתרעו ערוגות הוורדים הזנוחות אליהן פלשו עשבים שוטים, ירד בגרם מדרגות אבן רחב מהטראסה העליונה אל התחתונה ועצר לבחון את שעון השמש שניצב בראש עמוד אבן מסותת. מבטו עבר אל החורשה שנראתה באופק וסקרנה אותו, הוא ידע שנחל עובר בה. את הביקור בה ידחה למועד אחר. מייסון החל לעשות דרכו במעלה המדרגות אל הטראסה העליונה של הגנים וסב להביט על השטח כולו. בעיני רוחו ראה את הגנים שבים להדרם ופורחים כבעבר.
אבל השיקום שלהם ייאלץ לחכות, ידע מייסון. לא היה טעם להתחיל בו לפני שיסיימו לפנות את חלקי המבנה ההרוסים והמפוחמים ואת הריהוט שהושחת בשתי הקומות של האגף הפגוע.
“יום טוב, אדון פורסיית’.”
ג’וסלין נעצרה לידו על הטראסה, לחייה האדימו בשל הקור ונשימתה הייתה חטופה. היא הייתה עטופה בגלימה עבה מעל לשמלתה וידיה עטופות בכפפות עור גדי. אומנם החלה עונת האביב אבל מזג האוויר היה עדיין קריר וגשום. בחיקה הצטנף כלבלב מגזע בישון פריזה בעל פרווה רכה לבנה. במרכז פדחתו היה קשור סרט סאטן אדום. לשונו הוורודה השתלשלה החוצה מפיו ועיניו השחורות ברקו אל מייסון, כפי שברקו אליו עיניה הכחולות של ג’וסלין ששמחה לפוגשו שם.
“מיס נורת’.” הוא נד בראשו לעומתה והעיף מבט לאחור מחפש אחר בת-הלוויה הקפדנית שלה.
מריאן פסעה במהירות על שביל החצץ הארוך וגלימתה הכחולה התנופפה ברוח הקלה. ראשה היה מכוסה בברדס ומתוכו הציצו פניה המודאגות. היא עשתה את דרכה לכיוונם.
“אין גשם לשם שינוי.” קולה של ג’וסלין השיב אליה את מבטו, לנצל עוד רגע ללא השגחתה.
“העננים בשמיים כהים, אז לא לזמן רב.” השיב.
“אני מחכה כבר לקיץ שיבוא.” נאנחה ג’וסלין וחייכה בראותה את הסנוניות שהתעופפו מעל צמרות העצים בחורשה.
קול סוליות נעליים המוחצות את החצץ נשמע מאחוריהם. מייסון הצטייד בחיוך יפה כשמריאן שהספיקה לגמוא את המרחק, נעמדה ביניהם כחוצץ.
“שלום לך מיס דוונפורט.” אמר באדיבות, “יום נפלא הזדמן לכן כדי לסייר בגני האחוזה, לאחר היעדרותכן הממושכת מכאן.”
“אכן, וכדאי שנמשיך בדרכנו.” היא נגעה בזרועה של ג’וסלין. “נטייל בחורשה, יקירה?”
“עוד רגע, מריאן, בבקשה. עצוב לי לראות את ההזנחה של הגנים ואת האגף השרוף.” אמרה לה ג’וסלין והניחה את הכלבלב על הטראסה. הכלבלב נבח בעליזות, רחרח את מגפיו של מייסון והחל לרוץ על פני כר הדשא.
“תוך חודשים ספורים המקום ישנה את פניו,” מייסון ביקש להרגיעה ומבטו שוטט על השבילים, על השיחים ועל הערוגות המוזנחות, “הגנים יפרחו שוב.”
ג’וסלין חייכה, “זוהי בשורה משמחת. והרעש הנוראי הזה של הפטישים וקול התרסקות האבנים המידרדרות אל הקרקע, מתי הם ייפסקו?”
“אנו הורסים את כל מה שעלה באש ומשאירים את חלקי המבנה שלא נפגעו כך שנוכל לבנות את האגף החדש על בסיס האגף המקורי. אני מתנצל על הרעש אבל הוא יימשך מספר שבועות, עד שנפנה את כל ההריסות. לאחר מכן יהיה רעש של בנייה. אני מבין שהקולות מגיעים אל האגף הדרומי, אליו עברת, לחדרך הזמני.”
“כן, וזה נורא. הרעש מגיע לכל פינות הבית. אבל אסבול לזמן קצר והעיקר שאקבל את חדרי בחזרה. הצטערתי כשלא הגעת לסעודה החגיגית שערכו אמש לכבוד חזרתי הביתה.”
“מיס ג’וסלין,” קולה הקפוא של מריאן התערב בשיחתם. “צוות העובדים אינו מוזמן לסעודות חגיגיות של בני המשפחה.”
“אבל את הוזמנת.” השיבה לה ג’וסלין בחיוך מקניט.
“רק מכיוון שהייתי בתפקיד.” מריאן שמרה על נעימות בקולה.
ג’וסלין גלגלה את עיניה, “כן, לפקח עליי.” היא פנתה אל מייסון, “אם זה היה תלוי בי היית מוזמן למסיבה.”
הוא נד בראשו לאות תודה, “תנוח דעתך, מיס נורת’, סעודות חגיגיות אינן נכללות בחוזה העבודה שלי.”
“חבל. והאם התנאים בקומת המשרתים הם לשביעות רצונך?”
“החדר שלי נוח למדי ונוף יפה נשקף מחלוני. הבוקר התעוררתי לקול ציוצי הציפורים מהחורשה.”
“אולי תצטרף אלינו לסיור בחורשה. יש שם סנאים חמודים ואיילים.”
“אדון פורסיית’ עסוק בוודאי.” אמרה מריאן. “ידיו מלאות עבודה, ולהפיג את השיעמום שלנו אינה אחת ממשימותיו.”
“אני בטוחה שגם לאדון פורסיית’ מגיעה הפסקת עבודה מדי פעם.” התעקשה ג’וסלין ודבריה הופנו אל מייסון, “אני אשמח שנטייל שם יחדיו.”
“אני איאלץ לסרב היום להצעתך האדיבה.” השיב מייסון וראה את המתיחות בפניה של מריאן נרפית, “האדון ג’ונסון, מנהל העבודה, ממתין לעדכן אותי על הנעשה.”
“אם כן, אנחנו נמשיך אל החורשה. אני מאחלת לך התאקלמות קלה בביתנו ואם אתה זקוק למשהו אל תהסס לפנות אל מריאן, המתגוררת באותה קומה באגף המשרתים. בוא, אנג’לו.” קראה אל הכלבלב וירדה אל הטראסה התחתונה.
אנג’לו מיהר להצטרף אליה ומריאן ירדה בעקבותיהם.
מייסון חייך לעצמו, הנערה העמידה את בת-הלוויה המתנשאת שלה במקומה. מזכירה לה לאיזה מעמד היא משתייכת.
ג’וסלין הצעירה והמפונקת יכולה לקבל תפקיד מפתח בתוכנית שתכנן עבור משפחת נורת’. היתומה הבודדה נראתה כמשוועת לקצת בידור ולתשומת לב. הבעיה הייתה עם שומרת הראש שלה, מריאן, שלא התלהבה בלשון המעטה מהעובדה שג’וסלין חיבבה אותו, המתיישב המלוכלך וחסר התרבות שהגיע מניו-אינגלנד. הוא יצטרך לחשוב איך הוא מסיח את דעתה וממשיך לשמור את ג’וסלין בצד שלו.

***

את ארוחות הערב סעד מייסון בחדר האוכל של צוות העובדים, על אף שהייתה לו אפשרות לבקש שאת המנות שלו יביאו על מגש לחדרו. הוא רצה להכיר את בני משפחת נורת’ לעומק ואין טוב יותר מאשר להתיידד עם המשרתים שמעורבים בחיי האחוזה ויודעים הכול על אדוניהם כדי לקבל מידע שיוכל להועיל לו בבוא העת. סביב השולחן הכיר את משרתי הסף, נערי האורוות, נערות המטבח ואת אדון ג’פריס, סוכן הבית הרציני והוותיק של האחוזה. אדון ג’פריס היה משרתם האישי של הברון ושל נכדו, בנוסף למשימותיו האחרות בבית. בתוקף תפקידו הרם ידע הכול על בני הבית והעובדים, נתן מענה לכל דרישה ביעילות ובזריזות, כשהוא מפעיל את העובדים ומקפיד על משמעת וציות. תפקידו דרש סבלנות וחוכמה כדי להלך בין הטיפות ולגרום לכל עובדי האחוזה לפעול בהתאמה ובתזמון מושלם כמו כוורת דבורים פעלתנית ויצרנית, ללא הפרעות ובכמה שפחות תקלות.
חדר האוכל של צוות העובדים היה ממוקם באגף הדרומי בקומה הראשונה, ליד חדר מבואה קטן שממנו יצאו אל חצר אחורית, שם שכנו חדרי הדוודים, מבשלת בירה ביתית והמכלאות של משק החי, שהיה חלק מהתפריט של דיירי האחוזה. שביל אבנים ארוך הוביל את היוצאים אל החורשה שהקיפה את הגנים. היה צריך לחצות את חדר המבואה כדי להגיע למטבח הגדול של האחוזה, ממנו יצאו מנות משובחות לטרקלין הסעודות עבור בני משפחת נורת’ וכמובן מנות פשוטות יותר לעובדים. את המטבח ניהלה ביד רמה המבשלת, גברת היל. מייסון מייד נשא חן בעיניה. היא נהגה באופן אישי למלא את צלחתו ותמיד היו אלו מנות גדושות מתבשיליה.
גברת היל ואדון ג’פריס היו בעלי הסמכות הגבוהה ביותר באחוזה. בנוסף, העסיק לורד נורת’ מנהל למשק החי ואחראי לאורוות וכמובן את מנהל התחזוקה טים. העובדים הבכירים והעובדים הקבועים, זכו לכלכלה מלאה ורובם התגוררו בקומת המשרתים. שאר העובדים התגוררו בכפר קלרנספילד הסמוך והגיעו מדי יום לביצוע מטלותיהם.
אדון ג’פריס וגברת היל, כל אחד בתחומו, ניהלו את העובדים כמו מחלקה של חיילים, לא היה מקום לרשלנות או לבטלנות. המשרתים ועובדי המטבח שלא רצו לאבד את מקום עבודתם מילאו אחר דרישותיהם של השניים ללא עוררין. עבודה באחוזת נורת’ נחשבה למקור פרנסה קבוע וטוב, אדוני המקום העניקו קורת גג, ביגוד ושתי ארוחות ביום, ובימי החגים ניתנה תוספת קטנה לשכר הקבוע. כאשר עובד פוטר או חלה, רבים נאבקו לתפוס את מקומו.
בקלרנספילד חיו האריסים של משפחת נורת’ שעיבדו את אדמותיהם או רעו את עדרי הכבשים. הנתח העיקרי של הרווחים ממכירת תנובת האדמה והצמר בשווקים הועבר לאוצר משפחת נורת’. דמי החכירה נגבו בידי אנשיו של תומאס והללו נרשמו יחד עם כל ההכנסות בספרי החשבונות על ידי הגזבר. ילדיהם של האריסים ואפילו נשותיהם עבדו באחוזה מזה דורות. מייסון התרשם כי כולם נאמנים מאוד למשפחה. הוא היה צריך למצוא את אלו שלא או את אלו שאהבו לפטפט.

באותו הערב כאשר סיים את סעודתו המשביעה נכנס אל המטבח להיפרד מגברת היל. האישה המבוגרת השגיחה על נערות המטבח שקרצפו את המחבתות והסירים השומניים בתוך גיגיות של מים חמים וסבון. היא הסתובבה ברחבי המטבח והוסיפה לגיגיות כלים משומשים נוספים מארוחת הערב. הנערות ישבו על השרפרפים הנמוכים וגהרו מעל הסירים, משפשפות במרץ את שאריות האוכל והשומן הקרוש מהתחתיות. כאשר הבחינה בו בכניסה למטבח, ניגשה אליו. היא התעניינה אם האוכל ערב לחיכו. מייסון הודה לה מקרב לב וכאשר סב ללכת שמע אותה נוזפת בנערות שבהו בו במקום להמשיך בעבודתן. מחויך יצא מהמטבח אל חדר האוכל שהחל להתרוקן מיושביו ומשם אל גרם מדרגות שהוביל אל קומת חדרי השינה של הצוות.
הוא פסע במסדרון הריק והחשוך לאורן המהבהב של נרות שעמדו בפמוטים התלויים על הכתלים. כשעמד בפתח חדרו האפלולי שמע מאחורי גבו פסיעות קלות על אריחי רצפת המסדרון. הוא סב לראות במי מדובר. מיס דוונפורט עצרה מול דלת חדרה, שהיה צמוד אל שלו ובידה החזיקה איגרת חתומה בחותמת שעווה. היא נדה בראשה לעומתו לשלום.
“ליל מנוחה, מיס דוונפורט.” אמר באדיבות.
היא מלמלה ברכת לילה טוב קצרה ונכנסה לחדרה.
מייסון נכנס אל חדרו מהורהר וסגר את הדלת. מריאן עשתה הכול כדי להרחיק את ג’וסלין ממנו. אם הוא לא רוצה שהיא תפריע לו בהשגת מידע מהנערה עליו תחילה לרכוש את אמונה של בת-הלוויה שלה. היא הייתה קרירה אליו ביחסה, מתנשאת ולא ידידותית. מייסון תהה מה עשה כדי להרוויח את הזלזול והסלידה שלה? לא ייתכן שהיא חושדת במניעיו. הוא נשכב על המיטה שלו ותהה כיצד יסיח את דעתה מפני הקורים שהחל לטוות מסביב לג’וסלין נורת’.

צלילי צ’מבלו עליזים מילאו את חלל המסדרון של האגף הדרומי בשעת בוקר מאוחרת ואז התווסף אליו צחוק הפעמונים של ג’וסלין. מייסון עבר ליד האולם בו נערכו תרגולי הנגינה, שרטוטי האגף הצפוני מגולגלים בידיו. הוא השתהה בפתח. הדלת הייתה פתוחה לרווחה ומול הצ’מבלו ישבה ג’וסלין ולצידה המורה שלה, איש בגיל העמידה עם פאת תלתלים אפורה וארוכה, שנראה מוקסם לגמרי מתלמידתו ומכישורי הנגינה שלה. מריאן עמדה ליד החלונות, ידיה היו נתונות בחיקה ומבטה המהורהר השקיף אל המדשאות.
“אדון פורסיית’,” ג’וסלין נופפה לו בידה להיכנס פנימה, “אני רוצה שתשמע את נגינתי. למדתי זה עתה יצירה חדשה.”
מריאן התקרבה אל הצ’מבלו ונעמדה מאחורי ג’וסלין, עיני השקד החומות שלה נחו עליו כתוהה על קנקנו. היא הזכירה למייסון בהתנהגותה זקיף המתכונן לפלישה של צבאות אויב, כאשר הוא האויב במקרה הזה.
מורה הנגינה שסיים את השיעור נפרד מהם בקידה קלה ועזב את האולם.
ג’וסלין החלה לפרוט על קלידי הצ’מבלו, תנועותיה חינניות. עיניה היפות הביטו בחוברת התווים הפתוחה לפניה. מייסון רכן לעברה קלות והעביר דף בחוברת בהתאם לנגינתה, היא שלחה אליו חיוך אסיר תודה. כאשר סיימה לנגן העניקה לה מריאן חיוך מלא נחת.
“אתה מנגן בצ’מבלו, אדון פורסיית’?” שאלה אותו ג’וסלין. “אני מבינה שאתה יודע לקרוא תווים.”
“שנים שלא ניגנתי.” השיב.
“אתה חייב לנגן.” היא טפחה על מושב הקטיפה במקום הפנוי שלצידה.
מריאן אף היא המתינה לתשובתו בעניין. מייסון הציץ בשמיים שנראו מבעד לחלונות, תוהה האם יוכל לקחת לעצמו הפסקה קצרה.
“שעות האור מתארכות מיום ליום.” אמרה לו ג’וסלין. “אתה תוכל לעצור את עבודתך לכמה דקות, אדון פורסיית’.”
הוא חייך קלות, הניח את השרטוטים על כלי הנגינה והתיישב לצידה של ג’וסלין המאושרת על שנענה לבקשתה.
“אדון פורסיית’,” מריאן נעמדה מולם מעבר לכנף הצ’מבלו, לעמדת תצפית נוחה יותר, “זה לא מקובל כאן.”
“מה לא מקובל?” שאל.
“שצוות העובדים…” היא סימנה בידה לכיוונו, “מתרועע עם בני המשפחה. זה לא מקובל.”
הוא וג’וסלין החליפו מבטים מחויכים.
“אני אקום, אדון פורסיית’.” הציעה ג’וסלין, “כדי שלא תיחשד חלילה בהתרועעות עם בני המשפחה.” היא נעמדה לצידה של מריאן בחיוך סונט.
מייסון הניח את זוג ידיו החזקות על הקלידים וחולל איתן קסם. ג’וסלין עקבה אחר תנועותיו בהערצה.
“מקסים!” קראה כאשר סיים את קטע הנגינה הקצר.
מבטו עלה אל מריאן, “אני מקווה שהנגינה שלי מצאה חן בעינייך, מיס דוונפורט.”
שפתיה היו חתומות בתחילה, ג’וסלין הביטה בה בציפייה.
“מריאן, עלייך להודות שנגינתו הייתה ללא רבב.” אמרה לה.
שפתיה של מריאן נעו לבסוף, “לא ידעתי שבניו-אינגלנד מלמדים לנגן.”
“כי המתיישבים שם הם פראי אדם?” הוא הרים גבה מתריסה. “פורעי חוק ושיכורים?”
“לא אמרתי זאת. חשבתי שהמתיישבים עסוקים בעיבוד אדמות ובהגנה על עצמם מפני האינדיאנים ואין להם זמן לפנאי.”
“נראה לי שיש לך דעה קדומה על תושבי המקום. יש להם זמן גם לעבודה וגם לפנאי.” הוא קם על רגליו.
“אני מניחה שהמנהגים של האינדיאנים השפיעו עם הזמן גם על המתיישבים שהגיעו מאנגליה. ראיתי בלונדון גברים שחזרו משהות ארוכה באמריקה והתנהגותם הייתה חסרת תרבות, כמו פראי האדם שבקרבם חיו שנים רבות. אתה נולדת שם, לא?”
ג’וסלין צחקה לשמע חילופי הדברים ביניהם, “הו, מריאן, את אומרת שאדון פורסיית’ הוא פרא אדם?”
גבתו של מייסון עלתה מעלה בעניין ומבטו ננעץ בפניה של מריאן.
“חלילה.” היא מיהרה להשיב, אינה מובכת כלל, “אני פשוט מופתעת לטובה.”
“אדון פורסיית’, אתה חייב לנגן שוב.”
“מיס נורת’ היקרה, התעכבתי כאן מספיק, עבודה רבה לפניי.”
“מיס ג’וסלין, אני בטוחה שלאדון פורסיית’ יש מטלות רבות מאשר לשעשע אותנו.” הייתה זו מריאן ששמה קץ להתלהבותה של הנערה.
“את כזאת משביתת שמחות.” נאנחה ג’וסלין כשמייסון יצא מהחדר. “אני כבר מחכה לגיל שמונה עשרה, שאוכל להיות סוף סוף עצמאית.”
“יש לך פחות משנה,” מריאן חייכה קלות, “ובינתיים בואי נלך אל חדר הספרייה ונקרא קצת מהברית הישנה, אולי את סיפורה של חוה, איך התפתתה לנחש הערמומי ומה עלה בגורלה ובגורל האנושות כולה בגלל קלות הדעת שלה…”

מאוחר יותר באותו היום הסב מייסון לבדו אל שולחן הסעודות הפשוט שבחדר האוכל של העובדים ולגם מעט שיכר שמזגה לו אחת מנערות המטבח, תוך כדי שהוא מעיין בשרטוטי האגף הצפוני של האחוזה והצריח הצמוד לו. השמיים היו אפורים וגשם קל ירד בחוץ כששרטט מחדש את פתח היציאה אל הגנים מאחד מהטרקלינים שנפגעו באש. אדון ג’פריס, סוכן הבית, הורה למשרת להאיר את החדר עבורו. המשרת מיהר לציית והדליק את הפמוטים שעמדו במרכז השולחן. מייסון הודה לו ושב לבחון את השרטוט. אמרת גלימה תכולה צדה את עינו וניחוח עדין של פרחים אפף את נחיריו.
“מיס דוונפורט,” הוא התרומם על רגליו במחוות כבוד.
היא נעצרה בקצה החדר בדרכה אל המבואה הקטנה, ונדה בראשה ברשמיות לשלום.
“אשמח שתארחי לי חברה.” מייסון סימן אל עבר כיסא לידו. “אבקש במטבח מעט שרי עבורך.”
“אני עסוקה ונראה שגם אתה.” אמרה בקרירות, “בכל מקרה, אני לא שותה בזמן העבודה ולא נוהגת לקחת מרכוש הבית ללא רשות.”
“אזמין אותך לכוסית של שרי על חשבוני, מיס דוונפורט. לא חשבתי אחרת.”
קצה חוטמה הקטן התכווץ במורת רוח, “אני ממהרת.”
היא המשיכה אל חדר המבואה והצטרפה למעגל המשרתים שהקיף את אדון ג’פריס, ליד דלת הכניסה. הוא חילק איגרות שהביא איתו השליח מבית הדואר בעיר. מייסון הבחין כי פניה השלוות בדרך כלל הוצפו בדאגה כשערימת המכתבים הקטנה בידיו של ג’פריס הלכה והצטמצמה וטרם נמצאה האיגרת שכנראה לה המתינה.
המעגל התפזר וג’פריס נופף לעומתה באיגרת האחרונה שבידו. מריאן לקחה אותה והעניקה לו חיוך אסיר תודה. היא כיסתה את ראשה בברדס ויצאה אל החצר האחורית למרות הגשם הקל. סקרן, ניגש להביט בה דרך החלון של חדר האוכל. מריאן נעמדה מתחת לגגון הכניסה לחדר הדוודים. אצבעותיה שברו את חותמת השעווה האדומה בזריזות ועיניה שוטטו בשקיקה על הכתוב. גבותיה הצטופפו מעל גשר אפה. היא עצמה את עיניה לרגע קל כמו קראה בשורה רעה ומצחה התקמט בדאגה. היא נבהלה כשהדלת נפתחה מאחוריה ושתי כובסות הגיחו מהחדר ובידיהן סלי נצרים מלאים בסדינים מקופלים. הן נבהלו באותה המידה, קדו קצרות לפניה ורצו אל דלת הכניסה לחדר המבואה, חומקות מטיפות הגשם. מבטו של מייסון שב אל מריאן. היא מחתה דמעה מעינה וקיפלה את האיגרת. זקופת גו כהרגלה ועל פניה הבעה מאופקת, פנתה בחזרה אל הבית.
מייסון שב אל מקומו ליד השולחן. השליח שהגיע עם דברי הדואר, עמד מול להבות האח להתחמם, בגדיו עדיין לחים מהגשם שתפס אותו בדרכו אל האחוזה. הוא היה נער צעיר וגמלוני. הוא גמע את הטיפות האחרונות מספל הבירה שהחזיק בידו ושלח חיוך קטן אל מייסון, כמרמז לו שהיה שותף לתצפית הנסתרת שלו במריאן.
“מיס דוונפורט, יפה, הא?” אמר למייסון בקול שקט.
דלת חדר המבואה נטרקה קלות ואל חדר האוכל נכנסה מריאן. עקבי נעליה נקשו על הרצפה כשפסעה בצעדים נמרצים בדרכה לעבר דלת שהובילה אל האגף המרכזי של הבית, מותירה מאחוריה שובל של ניחוח פרחים עדין.
“היא עברה כאן כמו רוח סערה.” מייסון סימן לו לשבת על כיסא מעבר לשולחן.
“בשורות רעות כנראה.” השיב הנער והתיישב באנחה.
מייסון הוציא מנרתיק עור קטן שהיה תלוי על חגורתו מספר מטבעות של פני והחליק אותם אל היושב מולו.
“כל האיגרות של מיס דוונפורט מגיעות מאותו אדם,” הנער שמח לשתף אותו וליקט את המטבעות מהשולחן. “אבל אף פעם לא ראיתי אותה בוכה בגללן.”
“גם אתה הבחנת בכך?” חקר מייסון וקיווה לדלות ממנו מידע מעניין. “משהו מטריד את מנוחתה. צר לי עבורה.”
“אי-אפשר היה לפספס את הפרצוף המודאג שלה.”
“אתה חד אבחנה.”
הנער חייך בשחצנות, “ככה אומרים.”
“מה עוד תוכל לספר לי?”
“תלוי כמה עוד תוכל לשלם לי, אדוני…”
מייסון רכן מעל השולחן לעברו, “מי השולח? מי מטריד את שלוותה של מיס דוונפורט?”
“אה… אני לא ממש זוכר.” פרצופו של הנער התקמט במחשבה.
מייסון חייך קלות והחליק מטבע שילינג לעברו. עיניו של הנער התרחבו בתדהמה למראה המטבע היקר. הוא מיהר לאסוף אותו בידו.
“אני לא יודע מי השולח, רק שאיזה בחור נותן לי את המכתבים עבורה. הוא יודע שאני מחלק את הדואר לאחוזה ופעם בכמה ימים הוא מגיע אליי. הוא לא משלם, מיס דוונפורט משלמת עבור דברי הדואר.”
“אהוב, אם כן?”
“אני לא יודע.” הנער משך בכתפיו. “אולי רק שליח.”
“שים עליו עין ותנסה להשיג עליו פרטים, השילינג הזה יממן את טרחתך. אם תביא לי מידע ראוי בפעם הבאה, תקבל עוד שילינג. ושמור על חשאיות.”
הנער הנהן בראשו בהתלהבות וקם עם ספלו הריק. הוא הלך אל המטבח.
מייסון תהה איזה סוד מסתירה מריאן שמקפידה תמיד לשמור על קור רוח. הפעמים היחידות שראה אותה מתנהגת בחיבה ובחום היו רק אל בני משפחת נורת’ ואל ג’וסלין במיוחד. הוא כינה אותה בליבו מלכת הקרח. המכתבים הצליחו להוציא ממנה באופן נדיר רגשות דאגה ועצב, אפילו הביאו אותה לכדי דמעות. מה יש במכתבים הללו שמטריד אותה? לא שהיה אכפת לו ממנה אלא שכל מידע וכמובן סודות שהסתירה יוכלו לשמש אותו בעתיד, לטובת תוכנית הנקמה שלו במשפחת נורת’.

מידע נוסף

מס' עמודים בדואט

950

שנת הוצאה

מרץ 2020

5 ביקורות עבור הדואט פצעי אוהב (חלק 1), נשיקות שונא (חלק 2)

  1. בתאל

    ספר מעולה ומהמם לכולם יש ערוץ הטנלובלות לי יש את הספרים של הילה כולכך מאוהבת בספרים שלא הסכמתי למסור לאף אחד אני יודעת שבטוח אחזור אליהם.3 סיפורי אהבה ושנאה ששזורים זה בזה עם נוף ותיאור התקופה בצורה שגורמת להשאב לספר.מראש תקנו את שניהם ותתכוננו להתמכר.מחכה בקוצר רוח כבר לגואט הבא שלךך רק חושבת על זה כל היום 🙂

  2. חגית בן חור

    דואט מצוין, הילה ארוון במיטבה כמו שרק היא מסוגלת לכתוב ולרגש, יכולה לקרוא כל היום ספרים כאלה, פשוט תענוג צרוף⁦❤️⁩⁦❤️⁩⁦❤️⁩

  3. חנה ראובן

    מהמם!!
    לא הצלחתי להוריד את הדואט מהיד, פשוט מדהים!
    כמו תמיד הכתיבה של הילה כובשת, מרתקת, סוחפת ומעניינת. חוויית קריאה מדהימה!
    מחכה בקוצר רוח לרומן הבא שלך

  4. מיכל ירימי

    רומן היסטורי סוחף ומרגש. חווית קריאה מושלמת

  5. מיכל שפירא

    דואט מרגש ומדהים! אי אפשר להניח אותו מהידיים. זהו רומן היסטורי מושלם מכל הבחינות!!!

הוסף חוות דעת

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

 

ייתכן ותאהב גם…