ליקוי מאורות – מארז 2 עותקים

המחיר המקורי היה: 196.00 ₪.המחיר הנוכחי הוא: 130.00 ₪.

מארז 2 עותקי הספר.

**לקוראים ברחבי העולם, תוכלו להזמין את הספר דרך אמזון.

תיאור

תקופת ממלכת ישראל המאוחדת, ערבות יריחו השוממות. פצוע ובאפיסת כוחות קורס עבד נמלט על שפת מעיין בנווה מדבר. צימאונו רב, השמש מכה בלא רחם על ראשו החשוף ועל גבו המדמם. בשמיים מעליו דואים עופות דורסים הממתינים בסבלנות לנשימותיו האחרונות. כשסופו ברור וכשהמוות הולך ומתקרב, הגבר מקבל בהשלמה את גורלו. אבל כשיפקח שוב את עיניו יגלה שחייו ניצלו.
באוהל מוצל בלב המדבר אישה רחומה מרפאה את פצעיו ומביאה מזור לכאביו. היא אינה שואלת מהן הנסיבות שהביאו אותו לשם ואינה מסגירה אותו לאדוניו, אלא עושה כמיטב יכולתה כדי שיחזור במהרה אל ביתו.
הרן בן ליש נשבה בידי סוחרי עבדים במהלך שליחות בשם דוד המלך. הוא שב לאיתנו תודות למסירותה של האישה הזרה, המכוסה ללא רבב, פרט לעיניה עזות המבע והשובות כאחד. בעוד הרן מחלים ומתחזק, המסתורין האופף אותה אינו מרפה ממחשבותיו. בליל ירח מלא, לאור אש מדורה, תספק האישה את סקרנותו על אודותיה.
מהנאמר בלילה הזה לא תהיה דרך חזרה. אם יבחר הרן להאמין לסיפורה הוא ייאלץ להתעמת עם הערכים שלפיהם חי ויצטרך לשלם מחיר אישי כבד.
מיהי האישה המחזיקה בכף ידה את עתידו? איך יתמודד הרן עם גילויי ליבה?
ליקוי מאורות, רומן רב תהפוכות המעמיד את גיבוריו בפני ניסיונות קשים לצד רגעי התעלות ותקווה, ובוחן את גבולות אהבתם לנוכח מציאות מורכבת ויצרים אפלים.
הילה ארוון מפיחה חיים בימי קדם ושוזרת בנופי בראשית מפגש בין גבר לאישה, שבו מתלכדים מסלולי חייהם לנקודת זמן אחת. השלכות מפגשם עשויות להביא להארה גדולה או עלולות להשאירם באפלה משתקת.
מאת מחברת רבי המכר “כחותם על ליבך” ו”אי התפוחים”.

טעימה מהספר

פרק 1
ערבות יריחו, תקופת ממלכת ישראל המאוחדת

חום היום יקד על ראש הגבר שפסע יחף במורד גבעה צחיחה. צימאונו היה רב. הוא עצר והאזין לקולות הטבע סביבו, בטוח ששמע שאון מים שוצפים בערוץ הצר שבין הגבעות שלמרגלותיו. הוא השקיף מטה אך לא הצליח לאתר את מקור הרחש. שיחים קוצניים גבוהים הסתירו את הנעשה שם. האם דמיונו מתעתע בו? הוא ליחח את שפתיו היבשות בלשונו. לא היה לו זמן מיותר להתלבט. אם ישתהה יתר על המידה הוא עלול למות מהתייבשות.
הוא המשיך בדרכו בירידה התלולה אל ערוץ הנחל המשופע באבנים. ידיו נאחזו בסלעים ורגליו נדחקו לסדקים שביניהם כדי לשמור על יציבותו. השמש האכזרית להטה על ראשו. זיעתו ניגרה אל עורפו ואל כתפיו האיתנות, והתערבבה על עורו עם אבק המדבר. אגלי זיעה הדביקו את קצות שערו הארוך אל רקותיו וגלשו אל זקן הפרא שלו. קרני השמש לא חמלו גם על גבו המדמם.
הגבר עצר לאגור כוחות בצל מצוק סלע. שרירי גופו רעדו ממאמץ ההליכה הממושכת של השעות האחרונות ומהצורך המתמיד להימנע מהחלקה במדרון. הוא התנשם והתנשף בלאות. מתחת לכפות רגליו התנתקו אבנים קטנות ממקומן וצללו אל התהום. הגבר מחה בידו את הזיעה ממצחו והביט כה וכה. מחילות נראו בקיר הסלעים. אין לדעת אם לא אורבים שם נחשים ארסיים שירצו להכישו או עקרבים קטלניים לא פחות. הוא החליט לסיים את המנוחה הקצרה שלו והחל לרדת מטה במשנה זהירות.
צרחות עופות דורסים נשמעו ממעל. הם חגו בשמיים התכולים ועקבו אחר מסלולו במעופם. הוא הרים את ראשו להביט בהם. עיניו התכווצו מפני השמש המסנוורת. שאון המים התגבר על צרחותיהם. חיוך מתריס עלה על פניו היגעות. בקרוב ימלא את פיו במים הצוננים, היישר מבטן האדמה, ויחיה את נפשו. העופות המורעבים ייאלצו לחפש להם קורבן אחר. הוא הביט מטה וגילה כי היה במרחק קצר מערוץ הנחל. אל לו להיכנע כעת.
הגבר גמא את המרחק הקטן בירידה מהירה. כשהבחין שהוא די קרוב למרגלות הגבעה קפץ אל קרקעית הערוץ. הוא נאנח בשל נחיתתו הכואבת על אבנים לוהטות וגם גילה שדרך על גללי צאן. למרבה הפתעתו ערוץ הנחל היה יבש. הוא כרה אוזנו כדי לאתר את מיקום המעיין. לא מן הנמנע שמימיו זרמו לערוץ אחר. שרידי גללי הצאן העידו שעבר במקום רועה עם עדריו והשקה אותם, ולכן הניח ששאון המים אינו פרי דמיונו.
הגבר השקיף אל קצה הערוץ וראה שם קבוצת שיחים גבוהים. ככל שהתקדם לעברם התגבר רחש המים. הוא הסיט אותם הצידה בדחיפות. חיוך גדול התפשט על שפתיו החרבות. הינה המים. נביעת המעיין בקעה מקיר סלעים ומימיה התפתלו בערוץ נחל סמוך בין הגבעות. רגליו רמסו את השיחים בדרכו אל הנביעה. הגבר הצמיד את כפות ידיו זו לזו מתחת לזרם הקריר, והגיש את כפותיו אל פיו. הוא לגם את המים בשקיקה וירק אותם באחת. מרירותם צרבה את לועו. הוא השתעל לסלק את הטעם הדוחה. איך ייתכן הדבר? הן צאן שעבר במקום ודאי שתה מהמים.
מבטו שוטט על גדות ערוץ הנחל השוקק מים. הוא קפא על מקומו כשהבחין בפגרי עיזים המוטלים על האדמה. אכזבתו הייתה עצומה. המים המיוחלים היו רעילים. אפילו העופות היו נבונים דיים שלא לגעת בנבלת הצאן. הוא התאמץ לשווא.
הגבר קרס על ברכיו באפיסת כוחות. עד כה החזיק מעמד מכיוון שחשב שהמים נמצאים בהישג ידו. עתה כשגילה שהמעיין בישר מוות, גדל ייאושו. מבטו העייף נסק מעלה. הוא מצמץ אל מול השמש. עיט ריחף גבוה בשמיים, טפריו החדים ממתינים לרגע שבו ינעץ אותם בבשרו.
“אלי, אנא רחמיך עליי!” ידיו נפרשו לצידי גופו, “עזרת לי עד כה, הצלת אותי מיד הרשעים שסגרו עליי, עזרת לי לברוח. אנא, אל תֶּחֱרַשׁ ממני! אל תפקירני להיות מאכל לאוכלי הפגרים ולחיות הטרף!”
קולו הדהד בין הגבעות ונענה בדממה. רק שאון המים, שהוליך אותו שולל להאמין ששם יהיו לו רווח והצלה, הפר את השקט סביב. העיט התמקם לבסוף בנקיק סלע. הגבר בלע את מעט הרוק שבפיו והרכין את ראשו חסר תקווה. אם לא ישתה בקרוב ויחזיר לעצמו את הנוזלים שאיבד, גופו יהיה מאכל לעופות.
הוא התיישב ונשען לאחור על סלע, נזהר על גבו הפצוע. הוא נאנק מכאב כשגרגירי עפר נדבקו לחתכים הפעורים בבשרו. הגבר נשא מבטו אל הכיפות הלבנבנות של הגבעות השוממות.
“אנא, אלוהיי, אתה מגן לכל החוסים בצילך. שלח הצלה לעבדך! אלי, הושיעני מהמוות שסבבני, כי בִּלְתְּךָ אין לי מושיע!”
מילות המזמור, שהכיר מאז ילדותו מבית מדרשו של דוד המלך, בקעו משפתיו בקושי רב.
“אלוהיי, אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תייסרני. חנני כי אומלל אני.”
עפעפיו מצמצו, נאבקו בתשישות. הוא הכריח את עצמו להישאר מרוכז.
“רפאני כי נבהלו עצמָיי. ונפשי נבהלה מאוד. ואתה אלוהיי, עד מתי? שובה, חלצה נפשי, הושיעני למען חסדך. כי אין במוות זִכרךָ. בשאול מי יודה לך?”
הוא הבין שנרדם רק כאשר פקח את עיניו בבהלה. הוא זקף את ראשו לשמע צרחות הציפורים שחגו מעליו בשמיים. הוא חייב לשמור על ערנותו.
הדקות נקפו וגרונו ניחר כאדמה החרבה עליה ישב. ערפילים כהים כיסו את עיניו.
“בידך אפקיד רוחי…” מלמל והתמסר לגורלו.
תחושת קרירות צורבת בגבו העירה אותו. הרן פקח את עיניו אל החשכה. לצידו, ממקור אור כלשהו, ריצדו להבות זהובות. הוא שכב על בטנו, על גבי מצע נוח המרופד בפרוות עיזים קטיפתית. לחיו המזוקנת הייתה צמודה לרכותה. היכן הוא?
מבטו עבר בין הצללים על גבי שקים תפוחים, על גבי ערמת מחצלות קש מגולגלות, על קנקני אגירה הנעוצים באדמה ועל מספר ארגזי עץ במה שנראה לו כמו אוהל ששימש כמחסן. שוב חש בקרירות על גבו הפצוע. הוא עצם את עיניו, גנח והתנשף ארוכות בעודו נאבק בצריבה שרטטה בעצביו החשופים. אצבעותיו התחפרו בסדין תחתיו.
מישהו ניסה להיטיב עימו וטיפל בו בעדינות. מרקחת כלשהי נמשחה על השריטות העמוקות וגם על השפשופים שבמפרקי ידיו. ניחוח עשבי מרפא מילא את נחיריו ואת חלל האוהל השקט והאפלולי. אצבעות מתחשבות עיסו שמן לרכך את כפות רגליו ולהרפות את שרירי שוקיו המכווצים.
איך הגיע לשם לא ידע, ומי זה אשר מטפל בו, גם לא. גופו היה כה לאה ומחשבתו מעורפלת עד שאפילו לא ניסה לדבר ולשאול. דבר אחד ידע, הוא ניצל.
תודה, אלוהים! תודה שהצלת אותי. תודה. תודה…
המילים ריחפו בראשו. תחושת ההקלה שלו התערבבה עם ייסוריו שמנעו ממנו ליהנות מהצלתו ממוות איום במדבר. הטיפול העדין בפצעיו היה נחוץ ובד בבד מכאיב. הרן התרכז בניסיונו להתגבר על סבלו אך כעבור זמן מה איבד את הכרתו.
מגע ידיה של האישה היה כה עדין. הרן סקר אותה מתחת לעפעפיים כבדים. היא ישבה למרגלות מיטתו ומחתה במטלית בד את הזיעה מכתפיו ומעורפו. נרות שמן, הפזורים על גבי מכסה ארגז מאחוריה, האירו את דמותה. כל טפח מגופה היה מכוסה בשמלה בהירה וארוכת שרוולים. צעיף שחור כיסה את שערה ואת מצחה, קצותיו השתפלו על כתפיה. רעלה כיסתה את פניה והותירה גלויות רק את עיניה המקושטות בכָּחָל.
צמרמורת לא נעימה הרעידה את גופו. הוא בער מחום ושכב בשלולית של זיעה קרה שהתנדפה דרך כל נקבובית בגופו. תחושת הכאב בראשו הייתה כאילו מוחצים את גולגולתו תחת רחיים.
האישה טבלה את המטלית בקערית מים שהייתה מונחת לרגליה על הקרקע, והעבירה אותה על רקתו לצנן את חומו. בשרו הצטמרר כשקיפאון אחז בכפות ידיו ורגליו. שיניו נקשו אלו באלו. היא קמה אל פתח האוהל וקראה למישהו. לאחר מכן הוציאה מארגז שמיכות צמר עבות וכיסתה אותו. האישה הזרה הצמידה את השמיכות הרכות לגופו בתוך שהיא נזהרת על גבו. הרן הוסיף לרעוד תחתיהן.
זה כנראה יומו האחרון עלי אדמות, חשב בשעה שהתייסר ממכאוביו, הרחק ממשפחתו ומחייו הקודמים והמאושרים. מה חבל שלא הספיק להיפרד מאהוביו.
הרן חש את לטיפת ידה על ראשו ואת קולה הרך שהיסה את אנחותיו. היא העבירה את ידיה מעל השמיכות על זרועותיו לחממו, עד שרעידותיו פסקו. הוא פקח את עיניו להביט בה, אסיר תודה. האישה כרעה על ברכיה לצד מיטתו. משיחות האבקה הכחולה מתחת לעיניה שיוו להן מבע עז רושם. היא סקרה בדאגה את פניו המיוזעות.
בחורה צעירה נכנסה אל האוהל. היא אחזה במגש שעליו ספל ובקבוקון חרס. פניה היו גלויות בשונה מהמטפלת המסורה שלו. צעיפה כיסה רק את שערה. היא הניחה את המגש על הקרקע וסייעה לאישה לגלגל את הרן בזהירות על גבו. הוא חשק את לסתותיו והשתנק מהכאב שהסב לו שינוי התנוחה.
צער נשקף בעיני האישה מעל לרעלה על שהכאיבו לו. היא כרעה שוב לצידו, השחילה זרוע אחת מתחת לעורפו וערסלה את ראשו בחיקה. הצעירה הגישה לה את הבקבוקון והיא קירבה אותו לשפתיו. עיניה עודדו אותו לפתוח את פיו. הרן נענה להפצרתה האילמת. הנוזל המר גלש בלועו. הוא השתעל וגופו הזדעזע מתחת לשמיכות. האישה השיבה לצעירה את הבקבוקון ולקחה מהמגש את הספל. היא הגמיעה אותו במים במתינות וכך חלפה המרירות מפיו. לאות פשטה בגופו ועימה תחושת שלווה נעימה. הרן שקע בשינה עמוקה.

אצבעות עדינות נגעו בשפתיו ולחלחו אותן. נואש פער הרן את פיו למים. זרם דק נמזג ללועו והחיה את נפשו. הוא פקח את עיניו אט אט. האישה הזרה ישבה בקצה מיטתו וראשו היה מונח בחיקה הרך בעודו שוכב על גבו. הם היו לבדם באוהל האפלולי. היא השקתה אותו בסבלנות מתוך ספל חרס. הוא כבר לא קדח מחום ומחשבתו הצטללה. הכאב שבגבו היה נסבל.
“תודה…” מלמל כשמילאה מחדש את הספל במים מתוך קנקן שעמד לרגליה.
עיניה המשוחות באבקה הכחולה חייכו אליו מעל לרעלה. הרן ציפה לתגובתה אך נענה בשתיקה. הייתכן כי לא הבינה אותו ולא דיברה את שפתו? האם ניצל בידי נוודים נוכריים שמצאו אותו ליד המעיין? ואולי היו אלו סוחרי עבדים שהצילו אותו מפני המוות רק כדי למכור אותו לכל המרבה במחיר, כמו שעשו השובים שמהם ברח? עליו לשכנעה לשחרר אותו, לתת לו לחזור אל ביתו.
“אנא, עזרי לי לקום.” הוא עצר בידו את הספל שקירבה לפיו וניסה להתיישב.
להפתעתו הוא לא היה מסוגל לבצע את הפעולה הפשוטה. האישה קירבה את הספל לפיו, מתעלמת מדבריו. המים ליטפו את שפתיו. הרן לגם מהם שוב. כאשר סיים קמה והניחה את ראשו על מצע הפרווה. היא כיסתה אותו בשמיכה.
“אנא…” הוא הרים אליה יד כבדה וזו רעדה מחולשה.
היא החזיקה בה לפני שתישמט ועיניה הביעו אהדה. ידה הייתה קרירה ביחס לשלו. אחר הרימה מעט את השמיכה והניחה את ידו על חזהו החשוף. היא משכה את השמיכה עד שהגיעה לסנטרו והחלה להתרחק ממיטתו.
“אנא…” קרא אחריה. “איפה אני? מי את?”
“עצום את עיניך,” אמרה בקול שקט בשפתו, “עליך לנוח.” היא יצאה מהאוהל.
קולה לא היה של בחורה עולת ימים ולא של אישה מבוגרת. מיהי? היכן הוא? מבטו שוטט על פני המקום הזר. כמה זמן היה שם? הוא בקושי הרגיש בצריבת החתכים שבגבו. לפתע עלה בראשו זיכרון עמום של אצבעותיה המושחות את פצעיו במרקחת מרפאת כלשהי. האם שהה שם כל כך הרבה זמן עד שהגלידו? הוא ישאל את המיטיבה שלו כשתחזור. עפעפיו היו כבדים פתאום. הרן עצם את עיניו ובתוך זמן קצר נפלה עליו תרדמה.

לחץ בשיפולי בטנו העיר אותו. הרן הסיט את השמיכה מגופו, צינה ליטפה את עורו החשוף. נר שמן בודד האיר באור זהוב את האוהל השקט. הוא הכריח את עצמו להתרומם על מרפקיו. סחרחורת אפפה אותו. הוא עצם את עיניו עד שזו חלפה ואז התיישב, נאבק בכבדות שמשכה אותו לאחור. הוא בחן את עצמו וגילה שהיה עירום. הכסות היחידה לגופו היו התחבושות שנכרכו סביב גבו וחזהו. מעבר לאוהל שמע מלמולי שיחה של מבוגרים ובכי תינוקות. הוא הושיט יד אחת לגעת בין שכמותיו וחש ברטיות בד שהונחו על החתכים.
הרן כרך סביב מותניו את השמיכה ונעמד בזהירות על רגליו, כשהוא מנסה לשמור על שיווי משקלו. מבטו סקר את המקום שהיה לו למפלט. האוהל היה מרווח אך קטן מידות, מרוהט בפשטות. ציוד רב היה מונח על הקרקע. פתח האוהל היה סגור. הוא לא ידע אם זה היה בוקר או אם לילה. הוא פסע יחף על מחצלות הקש וחיפש אחר בגד ללבוש. כותונת גבר מפשתן דק הייתה מונחת על שולי ארגז פתוח. היא אומנם אינה שלו אבל הוא הרי לא יוכל לצאת החוצה כדי להטיל את מימיו ללא כסות לגופו. הכותונת נראתה מתאימה למידותיו. הרן לבש אותה בחופזה. תנועותיו המהירות ומגע האריג על החבישות הכאיבו לו, אך הכאב היה נסבל. מצב פצעיו השתפר תודות לטיפולה המסור של האישה הזרה.
הרן לא התעכב בחיפוש אחר סנדלים. הוא הסיט הצידה את כנפות האוהל והציץ החוצה. הוא ניסה להבין היכן הוא נמצא. מתחת לשמי הלילה ישבו נשים וילדים רכים בשנים במעגל סביב למדורה בוערת. תינוקות ופעוטות נמנמו בזרועות אימותיהם. מעבר למדורה ניצבו שני אוהלים גדולים. כלונסאות עץ צפופות, שהיו תקועות באדמה, שימשו כמכלאה לעדר קטן של צאן. במכלאה נוספת, העשויה קורות עץ גסות, רבצו גמלים אחדים על האדמה ומספר חמורים נמנמו בעמידה. המחנה הקטן היה שקט למעט קולות השיחה, צחוק הנשים ומלמולי הפעוטות. מעת לעת נשמעה פעייה מכיוון מכלאת העיזים. באופק לא נראו יישובי קבע ולא אור של אבוקות ממחנה אוהלים אחר, רק מרחבים של גבעות חשופות שאור הירח נושק לפסגותיהן. הרן לא רצה להבהיל את הנשים בהופעתו הפתאומית ולכן חמק אל הצללים חרש.
כאשר חיפש אחר נקודה מבודדת הוא לא הבחין בשומרים שסיירו מסביב למחנה, לערוב לביטחונם של הנשים והילדים. הם חשופים לכל מי שירצה להזיק להם, חשב בדאגה. איפה האבות של הילדים והתינוקות האלה? איפה הגברים שאמורים להגן עליהם? האם גויסו אֱלֵי קרב? הוא נעדר כל כך הרבה זמן מממלכת ישראל שלא ידע אם ארצו בימות מלחמה היא או בימות שלום. ומהו המקום הזה? האם הוא בשטח ממלכת ישראל או מעבר לגבולה? האישה שטיפלה בו ידעה את שפתו אך האם היא מבני עמו או שמא נוכרייה טובת לב?
לאחר שסיים התקרב הרן אל האוהל שבו שהה. קול בכי תינוק וקול שירת אישה נשמעו מכיוון המדורה. הוא נעצר להביט בהם, מסתתר בעלטה. פני האישה היו מכוסות ברעלה אך הוא זיהה את דמותה לאור הלהבות. האישה הזרה שטיפלה בו פסעה סביב המדורה. היא נענעה בזרועותיה פעוט וזמזמה שיר ערש. היא לא איבדה את סבלנותה רגעים ארוכים אף כי הקטן נע בחוסר מנוחה בחיקה. לבסוף שכך בכיו. היא נעצרה במקומה והביטה בפעוט שנרדם. אחת הנשים שישבה שם קמה אליהם.
“בני אוהב להירדם בחיקך,” אמרה ולקחה אותו בעדינות לזרועותיה. “אלך להשכיבו באוהל.” היא נפרדה ממנה במנוד ראש אסיר תודה והמשיכה אל אחד האוהלים.
“לא אכלת כל היום.”
אל האישה הזרה קרבה הצעירה שזיהה מביקורה באוהל בעודו קודח מחום. היא אחזה בפנכה גדולה גדושה בתבשיל ובחצי כיכר לחם.
“טוב שאת פה לנזוף בי ולדאוג לי,” אמרה המיטיבה שלו בקול מחויך.
“לא נזפתי בך, נחוּשתא. ואני באמת דואגת לך.”
נחוּשתא.
מבטו של הרן התקבע על האישה. השם הזה היה נדיר בארצם. הזאת נחושתא הכנענית הידועה לשמצה?
עתה הבין מדוע הסתירה את פניה, לא מטעמי צניעות. הן נחושתא, אשת חמס ורוצחת שנודעה באכזריותה, הייתה מבוקשת על ידי החוק. היא זכתה בשמה מכיוון שהשאירה רושם של אישה חזקה כנחושת. ויש שאמרו שכונתה כך בשל התקפותיה שהפתיעו כנשיכת נחש, מהירות וכואבות. איש לא ידע מה היה השם שעימו נולדה, רק ידעו שמוצאה היה מהעיר יריחו וכי מעשיה הפילו חיתם על הבריות. נחושתא הנהיגה חבורה של נשים, מרביתן זונות שעסקו בגנבה, נשים מופקרות שהחברה הוקיעה. הן נדדו ממקום למקום ברחבי ממלכת ישראל. מדי פעם בפעם הגיחו ליד מקום יישוב כדי לבזוז את הגרנות או לשדוד את מחסני האוכל בבתי העשירים. הן נעלמו מייד לאחר ביצוע הפשע. בדרך כלל הסתתרו באזור הסְפָר או בשטחים נידחים בממלכה.
זו הסיבה שבגללה לא ראה במחנה ולו גבר אחד. הוא חב את חייו לאחת מהנשים הרשעות שידעה הארץ בשנים האחרונות. מבוקשת שעל ראשה ריחף פרס גדול מטעם המלך, בשל רצח שביצעה שנים אחדות קודם לכן, ושיוענק למי שיסגיר אותה. לסתו התהדקה.
אבל הייתכן שהוא טועה? העדינות שבה טיפלה בו הייתה כה שונה מהמעשים האיומים שנקשרו בשמה של נחושתא הכנענית. ואולי הבעלים של הנשים הללו יצאו להביא מזון או להצטייד באספקה מעיר רחוקה וישובו בבוקר? ואולי שם האישה הזו במקרה נחושתא? אל לו להסיק מסקנות חפוזות. אל לו להתנהג בכפיות טובה על החסד שגמלה לו.
נחושתא רכנה אל כד מים שעמד על הקרקע ורחצה ידיה לפני שלקחה לידה את הלחם. לאחר מכן התיישבה מול המדורה בגבה אליו. היא תלשה פיסה מהלחם וטבלה אותה בתבשיל שבפנכה, הסירה את הרעלה והחלה לאכול.
הוא השתוקק לראות את פניה הגלויות, לדעת איך נראית האישה שהצילה אותו ממוות ועשתה כמיטב יכולתה לרפאו. הוא קיווה שהיא אינה נחושתא הכנענית. לא שידע כיצד זו נראתה, איש לא ידע, שכן פניה היו מקושטות בעיטורי כֹּפֶר כהים.
“היית כל היום באוהל של הנוכרי, לא אכלת ובקושי שתית.” הבחורה התיישבה לידה.
“הוא קדח ימים בגלל פצעיו, עופרי.” הסבירה נחושתא בין לעיסה ללעיסה. “הייתי חייבת לשים עיניי עליו פן ישיב את נשמתו לבוראו.”
“אני מקווה שהוא יירפא במהרה ויעזוב.”
“בשעות האחרונות חומו לא שב.”
“הוא חייב לעזוב,” הדגישה עופרי.
נחושתא נדה בראשה לאישור. “אם הלילה יעבור בשלום ובבוקר הוא יוכל לעמוד על רגליו, אשלח אותו לדרכו. אבל אני בספק אם הוא נרפא דיו כדי לחצות את השממה לבדו.”
משהו בנעימת קולה היה מוכר להרן. הוא אימץ את מוחו אבל לא הצליח להבין מאיפה. הרי מעולם לא נתקל בנחושתא. ייתכן שהוא מתבלבל, שכנע את עצמו. הלוא שמע את קולה כשהרגיעה אותו בעודו מעורפל וקודח מחום.
עופרי מלמלה דבר מה בקוצר רוח, אינה מרוצה מתשובתה.
“אל דאגה,” ניחמה אותה נחושתא, “אלך לדרוש בשלומו לאחר האוכל ובבוקר אשקול מה אעשה עימו.”
הרן נסוג בשקט אל תוך האוהל.

מידע נוסף

מספר עמודים

424

שנת הוצאה

אפריל, 2024

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ליקוי מאורות – מארז 2 עותקים”

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *