פצעי אוהב – חלק 1 בדואט

49.00 

את הספרים הדיגיטליים של הדואט “פצעי אוהב” ו”נשיקות שונא” ניתן לרכוש באתר עברית 

להזמנת הדואט עם משלוחים לרחבי העולם דרך אמזון ולפי מדיניות המשלוחים של אמזון היכנסו לקישורים הבאים:
“פצעי אוהב” חלק 1 בדואט, באמזוןhttps://amzn.to/3kETBaP
“נשיקות שונא” חלק 2, באמזון: https://amzn.to/36IP1U0

**מומלץ לקרוא את הספר “זר של קוצים” לפני הדואט. הספר מהווה את ההשראה לכתיבת הדואט**

תיאור

**מומלץ לקרוא את הספר “זר של קוצים” לפני הדואט. הספר מהווה את ההשראה לכתיבת הדואט**

תקציר הספר “פצעי אוהב” חלק 1 בדואט:

שנת 1666, שריפה שהחלה בסמטה קטנה לפנות בוקר כילתה את מרבית העיר לונדון. לשונות האש חרכו את דרכן עד לאחוזת נורת’ והותירו הרס רב. מייסון פורסיית’, בנאי מוכשר ומבוקש נשכר כדי לשקם אותה. הוא מנהל את עבודות השיקום לשביעות רצונו של לורד אדגר נורת’, הברון מקלרנספילד. קסמו האישי כובש את לב בני משפחת נורת’ כולה והוא הופך עד מהרה להיות אדם בעל השפעה בחייהם. הברון הזקן, נכדיו תומאס וג’וסלין ומריאן בת הלוויה המסורה, הם רק שחקנים על הבימה בטרגדיה שתכנן להם.
מייסון בנה את תוכנית הנקמה שלו לפרטי פרטים. הוא לא ייתן ללב שלו או למצפונו להכתיב את מעשיו. המטרה שלו ברורה ולא משנה לו מי ייפגע בדרך גם אם זה יהיה הוא עצמו.
מארק פורסיית‘ הגיע מניו-אינגלנד הרחוקה ללונדון לצורך עסקיו והופתע לגלות שאחיו הבכור החל במהלך שאין ממנו חזרה. הוא האמין שנקמה לא תוביל לשום דבר טוב. ניסיון העבר הותיר אותו מצולק ועם חלל ריק בחייו. מפגש אקראי בלילה בפונדק עם נוכלת שמנסה לגזול ממנו את כספו ישפיע על גורלו באופן שלא צפה.
ברומן התקופתי פצעי אוהב אנו חוזרים אל מחוזות מוכרים מהספר זר של קוצים, אל לונדון ואל חופיה של ניו-אינגלנד במאה ה-17 בעלילה סוחפת, רומנטית ורווית פיתולים.
נשיקות שונא הוא חלק 2 בדואט.

טעימה מהספר

תחילה מסר לקוראים.
יקיריי, גם אם תחילת הספר נדמית לכם מוכרת מהפרק החותם את הספר “זר של קוצים”, אל תפספסו ולו מילה אחת מהפרק הראשון של “פצעי אוהב”.
קריאה מהנה,
הילה.

מתוך “פצעי אוהב”, חלק 1 בדואט:
פרק 1

פרוורי לונדון, אנגליה
אפריל 1667

מגפת הדבר המיתה עשרות אלפים מתושבי העיר לונדון. אלו ששרדו את מלחמת האזרחים לא היו כל כך ברי מזל, מלאך המוות ארב להם בדמותה של מחלה מידבקת איומה. לונדון טרם הספיקה לקבור את מתי המגפה ושריפה גדולה כילתה את מרבית שטחי העיר. הציניקנים יאמרו שטוב שכך קרה, שכן רק להבות האש הצליחו לעצור את המגפה הנוראית.
עתה החל שיקומה של העיר, בתי העץ הוחלפו בבתי אבן, שכונות חדשות הוקמו על גבי אלו שחרבו באש, אפילו התיאטראות נפתחו לאחר שקרומוול הפוריטני דאג לסגור אותם בתקופת שלטונו מפאת אדיקותו הדתית. עם תחילת מלכותו של המלך צ’ארלס השני השתנתה האווירה בממלכה. הצבעוניות והפאר שבו אל אריגי הבגדים, המוזיקה שבה לבתי המרזח ולטרקלינים, והאופטימיות חזרה אל תושביה של לונדון ואל אזרחי אנגליה כולה.

גבר צעיר ורחב כתפיים ישב על אוכף סוסו מעבר לשערי הברזל של אחוזת נורת’ והשקיף על המקום בפנים חתומות. האחוזה הייתה הרוסה בחלקה בשל השריפה. לשונות האש הותירו נזק רב באגף הצפוני ובאחד מצריחיו. הגנים סביבה היו נבולים ומוזנחים. המזרקה, במרכז רחבת החצץ שבקדמת הבית, הייתה מנותצת ומימיה יבשו. השריפה אומנם כובתה בזמן והלהבות לא חוללו נזק בשאר הבית אך בשל ההרס עזבו חלק מדיירי המקום את האחוזה לתקופה ארוכה.
שערי הברזל הקבועים בחומת האבן הגבוהה היו פתוחים לרווחה. עגלה חלפה על פני הגבר ובה פועלים שנשכרו כדי לשפץ את האחוזה, מבנה מרשים בסגנון בנייה יעקוביני, מימיו של המלך ג’יימס. מנהל העבודה המתין להם על גשר אבן שהוביל לכניסה דרך האגף המרכזי. הוא היה איש כבד גוף. פרצופו הרציני התרכך כשהבחין בגבר על הסוס. הוא ציפה לו והרים את ידו כדי לנופף לו לשלום.
הגבר תקע את עקבי מגפיו בבטן סוסו חסר המנוחה והצליף על צווארו. בדהירתו השיג את העגלה וחלף על פני המזרקה. הוא עצר במרחק מה ממנהל העבודה וזינק מטה אל רחבת החצץ. נער האורוות הגיע לטפל בסוסו.
“ברוך הבא, אדוני. לורד נורת’, הברון השני מקלרנספילד, ממתין לך.” טים ג’ונסון, מנהל העבודה, חייך קלות ולחץ את ידו של האורח בנימוס. “הלורד ביקש לפגוש בעצמו את הבנאי הראשי האחראי על שיקום אגף האחוזה שנהרס בשריפה.”
הגבר החווה בראשו לאות תודה, “אני אשמח לפגוש את לורד נורת’ הנכבד.”
הפועלים ניגשו למטלה הראשונה שלהם, לשבור חלק מקירות האגף הצפוני הפגועים ולפנות משם את הלבנים ואת הרהיטים שהושחתו בשריפה. קרדומים, דליים, מריצות ופטישים כבדים היו בידיהם.
טים ואורחו של הברון פסעו על גשר אבן מעל חפיר, שכעת היה מרוקן ממים אך מלא בצמחייה עשירה. הגשר הסתיים בזוג דלתות עצומות פתוחות לרווחה, מעליהן סותת באבן סמל הברונות של קלרנספילד – מגן של לוחם וזוג חרבות מוצלבות מאחוריו ומעליו קסדת אביר. סביבם עיטורי דרקונים, דגלי קרב וקישוטים נוספים.
השניים נכנסו אל חצר פנימית קטנה מרוצפת באריחי אבן. הגבר הרים ראשו מעלה, מבטו שוטט על פני שלושת קומות הבית. מתוקף תפקידו ומבחינת שרטוטי הבית ידע שבקומה הראשונה מצויים טרקליני האירוח והסעודות, חדר העבודה וחדר הספרייה, בקומת הבית השנייה חדרי השינה ובקומה האחרונה עליית הגג והמחסנים. הם חצו את הרחבה הפנימית אל דלת הכניסה של הבית. משרת פתח אותה לפניהם.
טים ביקש מהמשרת להודיע ללורד נורת’ על הגעת האורח שלו. הוא נפרד ממנו לשלום ויצא אל הפועלים שעבדו באגף השרוף.
האורח ניצל את זמן ההמתנה כדי לבחון את הבית שיהיה מקום משכנו החדש בתקופה הקרובה ועד לסיום השיפוצים. רצפת אולם המבואה הייתה משובצת באריחים שחורים ולבנים. גרם מדרגות העשוי עץ ממורק היתמר אל הקומה השנייה והתפצל לשניים בגלריה העליונה. למרבה המזל השריפה פסחה על מעקות העץ בעלי הגילופים הנאים ולא פגעה בהם. כמו כן, פסחה על שטיחי קיר שהיו תלויים על הקירות המצופים בלוחות עץ אלון ושהוסיפו רושם לבאי האחוזה.
שני מסדרונות התפצלו משני עבריו של אולם המבואה, האחד אל האגף הצפוני והשני אל האגף הדרומי. רוח פרצים קרירה נשבה מקצה המסדרון הפונה אל האגף הצפוני שנפגע בשריפה, חודרת פנימה מבעד לחרכים בקירות ומהתקרה שהתמוטטה. הוא שמע קולות פטישים מכים בקירות, אבנים מידרדרות וטיח מתפורר אל הקרקע, מתערבבים בקול גלגלי מריצות הפועלים. ריח שריפה קלוש אפף את המסדרון של האגף. השטיח היקר על רצפת המסדרון היה מכוסה בפיח וכך גם הדלתות שהובילו לטרקלינים השונים אשר יצאו מכלל שימוש בשל ההרס. על כותלי המסדרון נראו תמונות שמן ממוסגרות זהב ואריחי עץ בעלי פיתוחים מעשה ידי אומן שנפגעו מהאש.
הגבר הבחין בדיוקן ששרד בגלל מיקומו הרחוק מאזור השריפה. מסגרת הציור הייתה חרוכה קלות, אך האש לא הצליחה להשחית את הקנבס. איש מבוגר בעל זוג עיניים חודרות בצבע אפור ולסת נחושה, הביט אליו מתוך הציור. על שערו הכהה חבש כובע קטיפה מקושט בנוצה ובסיכה מאבן יקרה. שרשרת זהב משובצת אבני אודם וירקן הייתה תלויה על צווארו.
“זהו לורד נורת’ הראשון.” קול רועד מזקנה נשמע לצידו לפתע.
הגבר הצעיר סב אל הדובר, איש זקן השעון על מקל הליכה ולבוש בהידור.
“זהו אבי. לורד וירג’ייל תומאס נורת’, הברון נורת’ הראשון מקלרנספילד,” אמר בגאווה וקמטים צצו סביב פיו ועיניו כשחייך. “הוא הקים את האחוזה ואני שמח שהוא לא איתנו כדי לראות באיזה מצב היא כיום.”
“שלומות, לורד נורת’,” הגבר הסיר את כובעו בנימוס וקד עמוקות, “מייסון פורסיית’ לשירותך”.
“אדון פורסיית’, אני מבין שנכדי תומאס שכר את שירותיך כדי להשיב את האחוזה המשפחתית שלנו לימיה היפים.”
“זה בהחלט מה שאני מתכוון לעשות, לורד נורת’.”
לורד אדגר נורת’, הברון השני מקלרנספילד, בחן את האורח שלו. מייסון פורסיית’ היה גבר גבה קומה ובנוי היטב. פניו המגולחות היו שזופות קלות, כמצופה ממי שמבלה שעות על פיגומים באור שמש ישירה. עיניו הכחולות היו עזות וחכמות. הוא נשמע שופע ביטחון עצמי. לבושו היה ללא רבב, לא מצועצע ומקושט בסרטים ותחרות כפי שנהגו בני גילו ללבוש בין מסדרונות הטרקלינים באחוזות ובחצר המלוכה, הוא היה לבוש בבגדים שימושיים, כאלו שהקרינו סמכותיות. אחרי הכול הוא הגיע לאחוזה כדי לשפץ אותה ולא כדי לבלות בה. רעמת שערו הכהה, שהגיעה עד לכתפיו, הייתה טבעית. ניכר שהוא לא נכנע לתכתיבי האופנה שהגיעו מחצר המלוכה, אופנה חדשה בה הגברים חבשו פאות ארוכות ומסולסלות לראשם. אדגר שמע על מייסון פורסיית’ רבות מנכדו תומאס שהתרשם מיכולותיו המקצועיות והאישיות כאשר נפגש עימו במשרד המהנדסים ששכן בסיטי של לונדון.
לורד נורת’ החווה בידו אל המסדרון של האגף הדרומי שלא נפגע מהאש.
“הבה ניכנס אל הטרקלין. אני מעוניין לראות את תוכניות העבודה שהבאת.”
משרת לקח את כובעו של מייסון. לורד נורת’ נעזר במקל ההליכה שלו וצעד לאורכו של המסדרון, מייסון התלווה אליו. הם חלפו על פני דלתות שהובילו לחדרים ולטרקלינים השונים. נורת’ נעצר מול שתי דלתות עץ מרשימות ומשרת שעמד שם בחזה מתוח מיהר לפתוח אותן בפניהם.
היה זה אולם גדול המואר בנברשות קריסטל ונרות רבים. שטיחים ססגוניים כיסו את אריחי הרצפה ועליהם עמדו שולחנות נוי, כיסאות וכורסאות מרופדים בקטיפה ובאריג דמשק. על השולחנות ניצבו אגרטלים וחפצי נוי מצופים זהב. חלונותיו המוארכים של הטרקלין השקיפו אל מדשאות נרחבות שכיתרו את האחוזה. קרני השמש החיוורות של תחילת האביב נשפכו פנימה ונצצו על פני המראות התלויות על הכתלים.
בזמן שהמשרת מזג לגביעיהם יין פורט, הוציא מייסון את תוכניות העבודה מתיקו ופרש אותן לרוחבן על גבי שולחן שעמד ליד אח השיש. אש שבערה בתוכה הפיצה חום בחלל האולם. לורד נורת’ הניח זוג משקפיים על חוטמו וגחן להביט בתוכניות.
“עבודה נאה.” פסק.
“השתמשתי בשרטוטים המקוריים שהביא לי אדון תומאס, אבל אין כמו מראה עיניים, ולכן הגעתי לסקור את האחוזה מבפנים לפני שנתחיל בעבודות, כך שאף פרט לא יחמוק ממני.”
“אני אוהב אנשים חרוצים ויסודיים.” אמר נורת’.
מייסון נד בראשו לקבלת המחמאה, “אני מתכוון להיות יסודי מאוד, אדוני.”
“נהדר. תומאס היה אמור להיות כאן כבר בשעה הזאת, גם הוא רצה לשוחח איתך.” נורת’ התיישב על כורסה מרופדת מול להבות האש ובידו גביע יין הפורט שלו, “אני גאה בו מאוד ובטוח ששניכם יחד תוכלו להחזיר את האחוזה לקדמותה.”
“בהחלט אדוני.” השיב מייסון, לקח את גביעו מהשולחן ולגם ממנו במתינות.
“עד שתומאס יגיע, ספר לי קצת על עצמך, אדון פורסיית’.” הוא סימן בידו אל עבר כורסה סמוכה.
“הגעתי לפני מספר חודשים מרומא לאנגליה שם למדתי באקדמיה לאומניות יוון ורומי, בנוסף על מקצוע תכנון מבנים, ונותרתי שם מספר שנים. שימשתי כבנאי ראשי בהקמת מספר מבנים ציבוריים ופרטיים ברומא ובאזור.”
נורת’ בחן אותו במבט ממושך, “אתה יליד לונדון?”
“לא. נולדתי בניו-אינגלנד. הוריי היגרו לשם בצעירותם.”
לורד נורת’ הרים גבה וחייך, “יפה. ראית עולם. האם אתה הרפתקן כמו הוריך?”
“אני רוצה להאמין שכן.”
“זה טוב. אני מעריך רוח צעירה וחדשנית. שאפתנות היא דבר טוב. האחוזה הקשישה זקוקה לזה. היא תשמש בית לדורות רבים של בני נורת’.”
“זאת כוונתי, כבוד הלורד, שהאחוזה תשמש בית לדורות הבאים של משפחת נורת’.”

מייסון פורסיית’ שלח אל לורד נורת’ הזקן חיוך חם ורוקן את גביעו עד תום בלגימה ארוכה. עפעפיו ירדו מטה והסתירו מבט קר ומלא עורמה.
המשרת נכנס שוב אל הטרקלין והביא עימו איגרת על טס מכסף. לורד נורת’ ביקש את סליחתו של מייסון והחל לקרוא את תוכנה. הוא נראה מוטרד.
מייסון קם מהכורסה שלו כדי להעניק לו פרטיות והניח את גביעו על השולחן. הוא סייר ברחבי הטרקלין המפואר בארשת פנים אדישה אבל דמו פעפע בעורקיו בפראות. מי האמין שהיום הזה יגיע. כשיצא למסע שלו מנמלה של בוסטון בקצה השני של העולם לפני מספר שנים, הוא לא חשב שיסיים אותו כאן באחוזת נורת’ בכזאת קלות.
מייסון עמד מול החלונות המשקיפים אל המדשאות והגנים של אחוזת נורת’ ומבטו מצא את דמותו השפופה של הלורד הזקן, משתקפת בזגוגיות. עיניו של מייסון צלבו אותו בתיעוב. לו ידע לורד נורת’ איזה גורל מייסון מייעד לו ומה הייתה מטרת הגעתו לאחוזה הוא היה מסלק אותו בבושת פנים. מייסון לא התכוון שהוא ידע זאת עד לרגע ההוצאה לפועל של תוכניתו.
זוג דלתות הטרקלין נפתחו בסערה מאחוריו ופסיעות נמרצות נשמעו. נערה פרצה פנימה ואצה אל לורד נורת’ בחיוך רחב.
“סבא! כמה שהתגעגעתי אליך!”
לורד נורת’ מיהר לקפל את האיגרת שקרא ופרש את ידיו אליה. הנערה רכנה אליו וצנחה אל בין זרועותיו בצחקוק פעמונים שובה לב.
מייסון סב על עקביו לשם הנימוס והביט בשניים. נכדתו החיננית של הלורד הייתה לבושה בשמלה מאריג טפטה ירוק. סרטים מוזהבים עיטרו את מחשופה העמוק. תלתליה הזהובים היו מורמים מעלה בתסרוקת נאה. קצוות סוררות צנחו על כתפיה החשופות. עיניה התכולות היו מלאות אושר.
“מיס ג’וסלין!” אישה צעירה נכנסה בעקבותיה מתנשפת ועל עצמות לחייה סומק טבעי, “כמה פעמים הסברתי לך שאין להתפרץ ככה לדלת סגורה, ובטח שלא לצאת בריצה מהכרכרה? כל המשרתים מסתכלים עלייך ואת יודעת שהם נהנים לפטפט על כך אחר כך בקומת המשרתים.” היא קדה קלות למול הברון, תנועותיה מעודנות וחיוך נבוך על שפתיה, “סליחה על המהומה, לורד נורת’.”
לבושה היה פשוט יותר משל נכדתו של הלורד ועם זאת, שמלתה הייתה עשויה גלים רכים של משי בצבע תכלת עם עיטורי תחרה עדינה לבנה. השמלה שיוותה לה מראה מלכותי שלא נפל משל שאר הנוכחים. את כתפיה כיסה רדיד משי דק שהצניע את מחשופה. היא נגעה קלות בשערה כדי לוודא שבעת שמיהרה בעקבותיה של ג’וסלין לא נפרעה תסרוקתה. השיער, חלק בצבע חום ערמוני, היה פסוק לצידי ראשה ומגולגל על עורפה בפקעת.
למשמע דבריה הניף הלורד את ידו בביטול ונשק למצחה של נכדתו שנראתה משועשעת מהדאגה של האישה.
“הו, מריאן,” נאנחה ג’וסלין בתגובה לדבריה והזדקפה במקומה, “הפסיקי להיות כזאת קפדנית, זה בסך הכול סבא. לא ראיתי אותו מאז שנאלצנו לעזוב אל דודתי בברקשייר בגלל השריפה. תקופה ארוכה מדי.” שפתיה האדומות התקמרו מטה בעצב, “הבטחת לבקר, סבא, אך לא הגעת.”
לורד נורת’ הביט בנכדתו בהערצה גלויה. נראה כי לא היה מסוגל לכעוס על הטרוניות שהעלתה או על גינוניה המרושלים.
“קטנתי, מצב בריאותי לא אפשר לי לסבול את טלטלות הדרך עד לדודתך בבארנס פארק. אני מאמין שליידי בארנס טיפלה בך היטב בכל החודשים ששהית שם?”
“השהות בבארנס פארק הייתה נעימה למרות הנסיבות שבגללן הגענו לשם. דודה בארנס אירחה אותנו בנדיבות. מנהגי האבל על מותם של אבא ואימא שנלקחו בידי המגפה האיומה, הסתיימו זה מכבר ועם זאת האווירה בפארק בארנס המשיכה להיות מדכאת. דודה בארנס בקושי הצליחה להתאושש ממותה של אימא, אחותה היחידה, אך ניסתה למלא את ימי בפעילויות כמיטב יכולתה. ילדיה של דודה בארנס מבוגרים ממני והיחידה הקרובה לגילי, אן, הייתה חביבה אך משעממת. חודשי החורף שם היו מקפיאים וקודרים.” התאוננה ג’וסלין.
“התקופה הזו מאחורייך, קטנתי.” אמר לה סבה, “אני שמח שחזרת.”
“כואב לי לראות את האגף הצפוני כך, אבל לא רציתי להישאר בבארנס פארק הרחק ממך ומתומאס. התגעגעתי.” ג’וסלין רכנה אליו שוב כדי להחליק נשיקה על לחיו. “לולא מריאן שהייתה שם לעודד אותי, אני לא יודעת אם הייתי מצליחה לעבור את הימים הארוכים האלו שם.”
“מיס ג’וסלין התנהגה למופת בברקשייר.” ציינה מריאן ולא התרגשה מתלונותיה של בת טיפוחיה. “הייתי מאוד גאה בה.”
מייסון בחן את דמותה המאופקת של מריאן. היא עמדה במרכז החדר בגֵּו זקוף ואצבעותיה שלובות זו בזו על בטנה, חיוך של חיבה נמתח על שפתיה הוורדרדות. ניכר שחיבבה את ג’וסלין על אף התנהגותה המפונקת. פניה בגוון השנהב היו דמויות לב. מבט מלא נחת רוח הופיע בזוג עיני השקד שלה, בעלות הריסים הארוכים.
מריאן חייכה אל הלורד הזקן ונכדתו ופסעה לעברם. מבטה הצטלב עם זה של מייסון בהבעת פתיעה.
“הו, לורד נורת’, אני רואה שהפרענו לך באמצע פגישה. סליחה.” היא הושיטה את ידה אל עבר ג’וסלין. “אנחנו נעזוב כדי שתמשיכו בפגישתכם.”
חיוכה של ג’וסלין התרחב למראה האורח הנאה והצעיר של סבה.
“חשבתי שאין זה מנומס לעזוב חדר מבלי שיכירו בין הנוכחים, מריאן, ולסבא יש אורח.” מבטה רימז לסבה לתקן את המצב.
“זה נכון.” הודה הלורד והתרומם על רגליו כשהוא מסתייע במקל ההליכה שלו, “אדון פורסיית’ יבלה כאן תקופה ממושכת.”
מייסון קרב אליהם.
“הרשה לי להציג את נכדתי, ג’וסלין.” אמר לורד נורת’.
עיני התכלת של ג’וסלין רפרפו על מייסון בעניין וחיוך קטן נפשק על שפתיה.
“מיס נורת’ הנכבדה.” מייסון קד לפניה והזדקף במלוא קומתו המרשימה.
“ג’וסלין, קטנתי,” הוא החווה בכף ידו הגרומה לעומתו, “אדון פורסיית’ הוא הבנאי הראשי שיפקח על חידוש האגף שנפגע בשריפה. וזוהי היא מיס דוונפורט,” הוא הציג את מריאן, “בת-הלוויה של ג’וסלין.”
“מיס דוונפורט,” מייסון החווה בראשו לעומתה והיא השיבה בניד ראש משלה. מקרוב הבחין מייסון שעל עור השנהב היו פזורים נמשים עדינים.
“אדון פורסיית’ הוא בוגר האקדמיה לאומניות יוון ורומי ולתכנון מבנים ברומא,” הסביר לורד נורת’ לשתיים, “וממש נחטף לעבודה כאן על ידי אחיך תומאס לביצוע השיפוצים האגף. הוא מאוד מבוקש והיינו צריכים להמתין עד שיסיים את העבודה האחרונה שלו ויתפנה עבורנו.”
“אני מודה לך על האדיבות, לורד נורת’.” אמר מייסון בענווה.
“מכרים שלנו ששכרו את שירותך לשיפוץ בתיהם והיו מרוצים מעבודתך יצרו בי ציפיות גבוהות.”
“אני מקווה שלא לאכזב אותך, אדוני הברון.”
“אתה בחירתו של נכדי תומאס ולכן אני בטוח שאני בידיים טובות. אדון פורסיית’ הגיע אלינו מניו-אינגלנד, מהעולם החדש.”
“העולם החדש! כמה מלהיב.” סקרנות ניצתה בעיניה של ג’וסלין, “אתה חייב לספר לי הכול על היבשת האקזוטית הזאת, אדון פורסיית’.”
“אני אשמח לספק את סקרנותך על ניו-אינגלנד בהזדמנות קרובה, מיס נורת’.” השיב בנימוס הראוי.
“האם נולדת שם או שנשלחת מטעם הגילדה שלך לבנות שם מבנים חדשים?”
“נולדתי וגרתי שם.”
“האם זה נכון שהזהב נמצא באופן חופשי בנהרות, שרק צריך להושיט יד ולקחת? או שמדובר באגדות?”
מייסון התכוון להשיב, אלא שמריאן ענתה לג’וסלין במקומו.
“אלו אגדות. אגדות מסוכנות לשוטים.” היא ציננה את התלהבותה. “היבשת הזאת פראית וכל כך לא תרבותית, כה שונה מאנגליה. בכל מקרה, הבה נלך ולא נפריע לסבך בפגישה עם אדון פורסיית’.”
“נתקלת בפראים, אדון פורסיית’? באינדיאנים?” התעניינה ג’וסלין.
“לפעמים,” השיב מייסון בנעימות, “אבל לא באופן שסיכן את חיי. אנחנו חיים זה לצד זה בכבוד הדדי.”
“אנחנו קראנו דברים אחרים במנשרים שהתפרסמו כאן.” נימת קולה של מריאן הייתה מלאת פקפוק, “על מלחמות עם המקומיים, טבח שבוצע במתיישבים החדשים, שריפת שדות, חטיפות של נשים ושפיכות דמים, התנהגות ברברית של שני הצדדים ולא פלא היות וחלק מהמתיישבים שם הם פורעי חוק ושיכורים.”
ההתנשאות זעקה בדבריה. רבים מהאצולה האנגלית זלזלו במתיישבים במושבות באמריקה, ראו בהם הרפתקנים קלי דעת שמחפשים התעשרות מהירה ומנסים את מזלם מעבר לים. מייסון היה יכול להעיד ממקור ראשון שהמושבות באמריקה מלאות במשפחות חרוצות של עובדי כפיים ואנשים יראי אל, קהילות של אנשים טובים שלא חששו מעבודה קשה, שהגיעו ליישב את האדמה ולבנות לעצמם עתיד טוב יותר ממה שציפה להם במולדת הישנה. במושבות פלימות’ ומסצ’וסטס התיישבו לפני עשרות שנים אלו שנרדפו על רקע אמונתם הדתית באנגליה, בשל היותם פוריטנים. מייסון עצמו הגיע ממסצ’וסטס וידע שמקרי הפשיעה שם היו נדירים ואלו שעברו על חוקי הממשל והדת נענשו בחומרה. אומנם במושבה וירג’יניה בדרום הרחוק, המשופעת במטעי טבק, היו גברים חסרי יראת שמיים וחוק, אך הקביעה הנחרצת של מריאן על כל המתיישבים בניו-אינגלנד הייתה הכללה גסה. אך הוא שמר על שלוותו.
“גם כאן באנגליה היו מלחמות כמו מלחמת האזרחים, קרבות עקובים מדם ומקרים של ברבריות. בדרכי הנה ראיתי שלושה גברים תלויים על הגרדום, נתונים לחסדם של עופות השמיים. ככל הנראה עבריינים שנגזר עליהם גזר דין מוות. פורעי חוק יש גם באנגליה, הלא כן מיס דוונפורט?”
מריאן נדה בראשה כמסכימה, “מלחמות ופשיעה נמצאים בכל מקום שאליו מגיע האדם.”
“מלחמות, פשיעה ומוות הם עסק מכוער לא משנה היכן הם מתרחשים ותמיד יש נפגעים. גם אצל מי ששורד נותרות צלקות.”
“אדון פורסיית’ צודק, גם אצל מי ששורד,” ג’וסלין שילבה את זרועה בשל סבה כמבקשת עידוד, “כולנו איבדנו מישהו למוות.”
“אכן יקירתי,” אישר לורד נורת’ והבעת הזדהות צצה בין קמטיו, הוא נשק למצחה. “עכשיו העת לבנות ולצמוח, לחזור לימיה היפים של אנגליה ושל משפחתנו.”
הוא הוביל אותה אל השולחן שם היו פרושים תוכניות שחזור האגף הצפוני.
“אלו השרטוטים שאתה הכנת, אדון פורסיית’?” אצבעותיה העדינות ריחפו על הגיליונות ושרטוטי שלד האגף. “ככה האחוזה תיראה בסופו של דבר?”
מייסון ומריאן הצטרפו אל השניים.
“כן.” הוא סימן על שרטוט האגף הצפוני, “מבחינה חיצונית נשחזר את האגף כך שמראה האחוזה ישמור על הסימטריות שלו ועל העיצוב המקורי של המבנה, אך בתוך החדרים העיצוב ישתנה בהתאם לאופנה הנוכחית. תומאס ביקש ממני להצעיד את האחוזה קדימה לזמננו.”
“אני סקרנית לדעת איך חדרי ייראה. הוא היה בין אלו שעלו באש.”
“צר לי לשמוע.” אמר.
“גדלתי שם מינקות. הרבה זיכרונות ורגעים משמחים שלי עם אימי הפכו לאפר. הוריי נפטרו במגפה.”
מייסון החווה בראשו להבעת תנחומים, הוא ידע זאת מתוך שיחותיו עם אחיה תומאס, אשר ביקש שמייסון יעניק תשומת לב מיוחדת לחדרה של אחותו.
“אני אדאג שחדרך החדש יהיה לשביעות רצונך, לפחות כמו קודמו, ומקום ליצירת זיכרונות טובים וחדשים, מיס נורת’.”
האור שב אל עיניה התכולות, “באמת? זה מאוד ישמח אותי.”
“אני כאן לשירותך.” הוא העניק לה חיוך מלא קסם, חיוך חם שכבר הצליח לסחרר ראשן של נשים רבות.
“ג’וסלין יקירה,” אמרה מריאן בקול רך ונגעה קלות בזרועה והנערה הסיטה את מבטה המהופנט ממייסון. “בואי נשאיר את השיחות על שרטוטים ועבודות מלוכלכות וקשות, לגברים. לנו מחכה ארוחת ערב חגיגית לכבוד חזרתך הביתה, ולפני כן מדידה של השמלות שנתפרו לך במיוחד בברקשייר.”
ג’וסלין הנהנה בהסכמה.
מייסון התעלם מנימת היהירות של מריאן ושמר על ארשת מנומסת למרות העלבון שחש מדבריה. עבודות מלוכלכות וקשות. היא העניקה לו הרגשה כמו היה אחד מהפועלים המטונפים שהעמיסו את המריצות בשברי הלבנים המפויחות ולא כבנאי הראשי שעל פיו יישק דבר בתקופה הקרובה בכל הקשור לשיפוצים.
“מדוע אחיך תומאס מתעכב?” התעניין הלורד והציץ בשעון הזהב שעמד על מדף האח.
“כשהגענו לאחוזה הוא ניגש לשוחח עם אדון ג’ונסון, מנהל העבודה.” השיבה מריאן במקום ג’וסלין כשזו משכה בכתפיה בתגובה לשאלתו. “תודה ששלחת את אדון תומאס להחזיר אותנו, לורד נורת’. הייתי רגועה יותר בנסיעה בכרכרה. שודדי הדרכים הופכים לנועזים יותר מיום ליום.” היא פנתה אל ג’וסלין בחיוך, “בואי נעלה אל חדרך, לנוח מהנסיעה ולהתארגן לקראת הערב. עוד מעט יתחילו להגיע האורחים.” היא שילבה את זרועה בשלה במבט בלתי מתפשר.
בחוסר רצון בולט נאלצה ג’וסלין להיפרד מהם, “אדון פורסיית’, אני מחכה בציפייה לסיום העבודות, אני סקרנית מאוד לראות את התוצאה. אני בטוחה שתעשה עבודה נפלאה.”
“חן חן, מיס נורת’.” הוא נד בראשו בנימוס.
מריאן המתינה בדממה עד שיסיימו להחליף את מילות הפרידה המנומסות.
מייסון החווה בראשו לשלום לעומתה והיא השיבה במחווה זהה והובילה את ג’וסלין אל עבר היציאה. מריאן החלה מונה בפניה את האפשרויות השונות שעמדו לבחירת השמלה המתאימה לסעודה. ג’וסלין הפנתה את פניה אל מעבר לכתפה ולכסנה מבט שובב אל מייסון.
הלורד שב לקרוא את האיגרת שקיבל בטרם נכנסו השתיים אל הטרקלין ומבע פניו הרצין.
מייסון נותר ליד השולחן עם השרטוטים ועקב אחר דמויותיהן הנאות של ג’וסלין ומריאן שנמוגו בהמשך המסדרון.
גבר צעיר בלבוש מהודר פסע אל תוך הטרקלין בצעדים בוטחים. לורד נורת’ הפסיק את קריאת האיגרת ופניו הוארו בראותו, גם מייסון פנה לעומתו.
“אדון פורסיית’, ברוך בואך.” תומאס הושיט למייסון את ידו.
“אדון נורת’.” מייסון לחץ את ידו בלחיצה איתנה.
שערו החום זהוב של תומאס הבריש את כתפיו הרחבות. זוג גבינים כהים היה ממוקם מעל לעיניו שהיו בגוון אגוז. הבעת פניו הנחושה התרככה תודות לקמטי הצחוק שהופיעו בצידי עיניו ומתחת להן ניצב אף אצילי. הוא היה גבוה כמעט כמו מייסון.
“עבודה רבה לפנינו.” אמר תומאס וניגש אל שולחן השרטוטים.
תומאס נורת’ היה הראשון מבני המשפחה שמייסון הכיר. הוא פגש אותו ואת הגזבר שניהל את ספרי החשבונות של המשפחה והאחוזה במשרד בסיטי, שם עבד. בפגישות סיכמו את עיקרי משימותיו באחוזה, את השכר הצפוי לו ואת העמלה שהמשרד יקבל, את התקציב לשיפוץ ואת לוחות הזמנים של העבודה. תומאס היה בחור נבון ויסודי. הוא שאל את מייסון שאלות ענייניות והיה מעורב מאוד בשלבים הראשונים של תכנון העבודה. הוא הגיע למספר פגישות במשרד. לא כפי שציפה מייסון.
כבן תפנוקים ממשפחת אצולה מייסון שיער שהצעיר רק יממן את העבודות וייתן לו יד חופשית לנהל את השיפוצים, אך תומאס התעניין בכל היבט אפשרי של העבודה. הוא שאל מניין יגיעו חומרי הגלם בהם מתכוון מייסון להשתמש ומהי העלות שלהם, התעניין במקצועיות הסתתים והבנאים וביקש המלצות על הגננים שאת שירותיהם ישכרו לטיפול בגני האחוזה וכן התעניין במועד שבו יסתיימו העבודות. מייסון שיער שהשיפוצים של האגף יתארכו וייכנסו אל תוך החורף. הוא קיווה לסיים את עיקר ההרס של חלקי המבנה הפגוע ואת הקמת השלד על פי הבסיס הקיים, לפני בוא הגשמים.
מייסון, שגילו נשק לשלושים והיה מבוגר מתומאס בן העשרים וארבע, הופתע לגלות צעיר רציני, שדיבר אליו בגובה העיניים על אף המעמד החברתי הגבוה אליו השתייך ושלא בחל בעבודה. הוא ידע משיחותיהם במשרד שתומאס לקח על עצמו את ניהול האחוזה לאחר מות אביו במגפה הגדולה של לונדון, והינו המועמד לרשת את הברונות של קלרנספילד. הוא עשה כל שביכולתו כדי לעזור לסבו הברון הנוכחי, שהיה זקן וחלש מדי לנהל את השיפוצים ברחבי האחוזה. שני הגברים העריכו זה את זה ומצאו שפה משותפת בפגישות העבודה, די מהר. מייסון חיבב את תומאס ולכן הצטער על כך שיצטרך לפגוע בו בהמשך.
“סבא, מה דעתך על תוכניות העבודה?” ידו של תומאס נחה על אחד הגיליונות.
“נראה מקצועי לחלוטין.” ענה הלורד הזקן. “התרשמתי עמוקות מאדון פורסיית’.”
מייסון חייך אל השניים, “אני מלא התלהבות לקראת המשימה שלי ומבטיח לכם שלא אשאיר כאן אבן על אבן, האחוזה תקבל את מלוא היחס הראוי לה, וכך גם אתם.”
תוכניתו מתחילה לקרום עור וגידים וזה מילא אותו מרץ. דבר לא יסיט אותו ממסלולו ולא יעצור אותו. הגורל של בני משפחת נורת’ נחרץ. הוא השיג דריסת רגל בבית וזה כל מה שהיה נחוץ כדי להשיג את היעד שלו.

מידע נוסף

מספר עמודים

480

שנת הוצאה

מרץ 2020

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “פצעי אוהב – חלק 1 בדואט”

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *