מבצע!

אי התפוחים – ספר דיגיטלי

37.00  33.00 

לרכישה

מחיר השקה עד ליום ראשון ה- 10/6/18, בשעה 20:00.

שימו לב, זהו עמוד הרכישה של העותק הדיגיטלי של "אי התפוחים".
לקריאה באפליקציית הליקון.

תיאור

לונדון 1884. מג אלישיביץ, יתומה חסרת כול, מחליטה לשנות את העתיד הקודר הצפוי לה ועוזבת מאחוריה את שכונות העוני והמהגרים. היא נלחמת ברעב המציק ובפיתויים האורבים לה ברחובות האפלים. תאונת כרכרה מצליבה את מסלול חייה עם אחת המשפחות המכובדות בעיר, משפחת אליוט, הלוקחת אותה תחת חסותה ופותחת בפניה צוהר לעולם חדש.
בתקופה שבה איפוק ושמרנות הם הרצויים ושערוריות הן הס מלהזכיר, מג צריכה ללמוד את כללי המשחק החדשים.
אנתוני אליוט לא יניח לה עד שימצא הוכחות כי היא נוכלת המרמה את משפחתו, ויש לו סיבות טובות מאוד לחשוד בה. דודנו דארן, יעשה הכול כדי לעזור לה לצלוח את מסלול המכשולים הפתלתל, על אף הספקות.
מאחורי מניפות ומסכות מתעתעות, בין צעדי ריקוד הוואלס ותה מנחה בטרקלינים מפוארים, מג תמצא חברות אמיצה ואהבה אך גם קינאה ושנאה תהומית. עם הזמן מג מתרגלת לשמלות מאריגים משובחים, לגינונים מעודנים ולנימוסי שולחן, אך כל אלו לא יוכלו לעצור את הצללים מעברה המאיימים להרוס את כל הישגיה. האם היא תהיה מוכנה לשלם מחיר יקר כדי לשפר את עתידה? האם תצליח לשמור על ליבה מפני שברון ולמצוא את חלקת אלוהים הקטנה שלה?
זהו ספרה הרביעי של הילה ארוון. לאחר הרומן ההיסטורי "כחותם על לבך", שריתק קוראים רבים, היא חוזרת עם רומן תקופתי חדש, מלהיב ומסעיר שבו מצטלבים הלבבות והדרכים.

טעימה מהספר

פרק 1
לונדון 1884.
מאדאם דוּפּוֹן כלל לא הייתה צרפתייה וודאי שלא הייתה גברת. היא הייתה שרועה על הכרים במיטה רחבת ידיים, בחלוק המשי שהתרומם אל מעל לשוקיה החטובות ברמיזה לעוד. עיניה, שהיו מעורפלות מאופיום ששאפה עם אחד מלקוחותיה כמה שעות קודם לכן, בחנו באדישות את הנערה הצעירה שעמדה מולה בגו זקוף. הנערה הייתה דקת גזרה ולחייה שקועות מעט, עם זאת הייתה בעלת עור יפה נטול רבב, דופון הבחינה בנמשים על אפה הקטן ועל לחייה. השמלה בעלת הצווארון הגבוה שלבשה הנערה והכובע שחבשה כבר לא היו אופנתיים, אך לפחות היו נקיים, ואת כתפיה הצנומות כיסה רדיד צמר. עיניה הגדולות, המעוטרות בריסים כהים וארוכים, הזכירו לדופון את צבעם של הערמונים שנקלו ברחוב מתחת לחלונה ונמכרו חמים ופריכים לעוברי האורח. היא זיהתה בהן גם נואשות רבה.
"אמרו לי שאת מחפשת אותי." שפתיה הצבועות באדום בוהק התעקלו בשאלה. היא ניסתה לשמור על צלילות הדעת.
"אימא שלי שלחה אותי הנה."
"אמך?" קולה של המאדאם הביע את הפתעתה, אבל היא כבר הספיקה לראות הורים שמכרו את ילדיהם לחיי זנות ופשע, זה לא היה נדיר באיזור המזרחי של לונדון.
"שרה אלישיביץ," קול נחוש בקע מבין שפתיה של הנערה, "בת הדוד שלך מקייב, ממשפחת דונסקי. כשביקרת אצלנו אמרת לאימא שאם נצטרך עזרה נפנה אלייך. חשבתי שאולי תוכלי לעזור לי למצוא כאן עבודה."
מאדאם דופון, ששמה האמיתי היה רות הופשטיין לבית דונסקי, סקרה את דמותה של הנערה ומועקה מילאה את חזה. שרה היא אישה הגונה ויראת שמיים וכפי שהיה זכור לה, עבדה למחייתה. האם מאז פגישתן האחרונה החמיר מצבה הכלכלי של הדודנית שלה עד כדי כך שהיא צריכה לשלוח את בתה הצעירה לבית בושת לחפש עבודה?
דרכיהן הצטלבו בלונדון לפני שלוש שנים. רות, שברחה מקייב לאחר הפרעות, והייתה שריד אחרון מענף דונסקי הנרחב, הגיעה ללונדון בשעת בוקר מוקדמת בספינה לבדה, על גבה שק קטן שהכיל את כל רכושה עלי אדמות. היא ירדה למזח העיר האפרורית, שנדמה כי השמש הייתה עמה בסכסוך וסירבה להאירה, וקיוותה שתמצא את קרובי משפחתה שהיגרו לשם עשרים שנה קודם לכן. למזלם, חשבה רות, נחסכו מהם הפוגרומים, השכול והאבל שהיו מנת חלקה בארץ הולדתה.
במכתבים שהגיעו לקייב סופר כי הזוג דונסקי ובתם שרה השתקעו באיסט אנד בלונדון וחברו לבני הקהילה היהודית המקומית. הם היו מלאי תקווה כי עתידם יהיה מזהיר וכי אפשרויות רבות יעמדו בפניהם בבירת האימפריה הבריטית, אבל אט אט חשפו המכתבים כי החיים לא האירו להם פנים. הם חיו בדוחק רב, ובאחד המכתבים האחרונים ששלחה בתם נכתב כי נפלו קורבן למגפת הכולרה שפשטה בעיר. לפני שחלו הספיקו לראות את שרה בתם נישאת לבחור מבני הקהילה היהודית, צעיר חרוץ וירא שמיים בשם יהושע אלישיביץ.
רות החזיקה בידה מכתב, שעליו צוינה כתובתם של שרה ויהושע אלישיביץ ששמרה על קשר עימם לאחר מות הוריה. היא עלתה על אומניבוס, כרכרה גדולה רתומה לסוסים ששימשה כתחבורה ציבורית, ונסעה למזרח לונדון. אנשים טובים כיוונו אותה ליעדה בין הסמטאות והרחובות מלאי הערפיח. היא עצרה במאפייה כשרה פשוטה למראה, קנתה מאפה תפוחים וכרסמה ממנו לאיטה, נהנית מכל נגיסה בעודה יושבת על ארגז נטוש בסמטה אחורית, צופה בחנוונים ובשוליותיהם שהעמיסו סחורה אל תוך חנויות האריגים והמזון שבבעלות יהודים ומהגרים נוספים. מראה בגדיהם הכהים וחולצותיהם הלבנות, אשר פתילי הציצית השתלשלו מהן, ציעף את עיניה בדמעות. בעיני רוחה עלו מראות השוק ואזור המסחר של הקהילה היהודית בקייב
טרם הכול חרב.
היא לא תוכל לשכוח את הד רקיעות הרגליים ברחוב, קול ניפוץ השמשות, זעקות השבר של שכניה או המהלומות הנמרצות על דלת ביתם הקטן, שלבסוף נפרצה בכוח. בנה הקטן מנדל נתלש מבין זרועותיה הרועדות שהידקו אותו בחוזקה אל גופה המכווץ. ההמון המשולהב שחדר אל ביתה והשחית מכל הבא ליד, כילה בילד את זעמו. הוא נשחט לנגד עיניה. שני גברים החזיקו בה, מונעים ממנה לזוז ולהצילו, ולאחר מכן גררו אותה אל הרצפה לענותה. גופה חולל כל כך הרבה פעמים עד שבשלב כלשהו איבדה את הכרתה. בעלה מרדכי מצא אותה כך על הרצפה הקרה. היא נשארה בחיים אך בנם האהוב, מנדל היפה והזך, דימם למוות. רות עצמה הייתה בתחילתו של היריון שני, אך בגלל האונס הברוטלי הפילה את עוברה.
בימים שחלפו מאז הפוגרום, לא הכול הצליחו להתאושש ממה שארע. ייסורי המצפון אכלו את מרדכי מבפנים. הוא כל כך כעס על עצמו על שלא הצליח להציל אותה או את בנם, עד שהטביע את עצמו בנהר.
מרדכי המסכן. הזיכרונות חנקו את גרונה של רות. השמש הלונדונית זרחה לבסוף, אבל קרניה היו שקרניות ולא הצליחו לחמם את גופה, למרות המעיל וצעיף הצמר שעטתה מעליו. היא ניערה את ראשה מהזיכרונות הקודרים והמשיכה אל הבניין שבו התגוררה משפחת אלישיביץ. אנשים מפוקפקים נראו בצידי הרחובות, והיא אחזה בחוזקה בשק שלה משום שחששה מפני כייסים. כמה ילדים חסרי מעש התרוצצו בין השלוליות ושיחקו במקל ובחישוק, קבצנים ישבו על המדרכה והושיטו ידם אל העוברים ושבים בתחינה לצדקה או התחממו לצד מדורות בוערות. זרזיפי הגשם של לונדון טפחו על שביסה ונספגו באריג והיא החישה את צעדיה אל היעד שלה.
שרה קיבלה אותה במאור פנים ואירחה אותה כמיטב יכולתה בחדר העלוב והחשוך ששימש כדירתם. משפחת אלישיביץ הצעירה חייתה מהיד אל הפה, מצבם הכלכלי לא היה טוב יותר משל רות. ליהושע, בעלה של שרה, היה דוכן נודד לצחצוח נעליים. הוא היה יושב מדי יום בכיכר לסטר בגשם הדק וממרק את נעליהם ואת מגפיהם של בני המעמד הגבוה ואורחי המלונות בדרכם אל התיאטראות ואל בתי הקפה שבאזור. בגדיו תמיד היו מוכתמים במשחת נעליים שחורה ואצבעותיו שמנוניות, אף שהקפיד לרחוץ אותן כשהגיע לביתם. שרה הייתה חדרנית בבית מלון משפחתי באזור המערבי והיוקרתי של העיר. היא נראתה לרות שחוקה וכבויה, עור פניה היה אפרורי ושקעים כהים האפילו על עיניה, כמה שיערות דהויות וחסרות חיוניות חמקו מכיסוי הראש שלה ונחו על לחייה. היא הצטערה לראות את דודניתה היפה מוזנחת למרות גילה הצעיר.
במפגש ההוא, לפני שלוש שנים, הייתה בתם בתחילת גיל העשרה שלה, נזכרה כעת רות בעודה סוקרת את הנערה שמולה. היא הייתה קרן האור היחידה באותו חדר עלוב ואפלולי. שמלתה החומה הפשוטה הייתה מכוסה בסינר צחור ונקי. שיערה הסמיך בצבע הדבש היה קלוע לצמה עבותה וקשור בסרט קטיפה ורוד. חיוכה הקורן חשף תום וטוהר נוסף על יופי עדין. היא ישבה בקצה השולחן לאורה של עששית שמן עם אביה, שהמתין לה להמשך תרגול הקריאה שהופרע כשנכנסה רות אל החדר.
הילדה החזיקה ספר מרופט וקראה בו בקול שקט ויציב, ואביה תיקן את המילים שהתקשתה לקרוא בעודו מנקה במטלית את שאריות הצבע השחור מהחריצים שבכפות ידיו.
שרה הייתה גאה מאוד בבתה. היא סיפרה לרות כי מצבם הכלכלי הגרוע אינו מאפשר להם לשלוח אותה לרכוש השכלה ממוסדת. במהלך שעות היום הייתה הילדה מצטרפת אליה לעבודות ניקיון בבית המלון או יושבת איתה בבית לתפור שמלות עבור מתפרה שסיפקה אופנת עילית לנשות המעמד הגבוה. עיניה של רות נחו על הילדה, וזו הרימה את ראשה מהכתוב והעיפה בה מבט. רות ראתה את הסקרנות שבעיניה הכהות ואת הנמשים החמודים שהיו פזורים על לחייה. גם לה יכול היה להיות יום אחד בן בגילה, אילולא הפרעות שבהן איבדה אותו והצער שבגללו הפילה את עוברה.
מבטה של רות שוטט על הקירות האפורים המתקלפים, על מיטת הברזל הרחבה ששימשה ללינת כל בני המשפחה, על גיגית המים ששימשה ככיור לשטיפת הכלים הבודדים שהחזיקו ולרחצת גופם. לא היה כל קישוט על הקירות או על השולחן, זולת פמוטי נרות השבת העשויים מתכת זולה, והאווירה הייתה יכולה להיות מדכאת, אלמלא דודניתה שרה שהתאמצה לחייך וכל כך שמחה לפגוש אותה לאחר שנים רבות של פרידה מאז שנות ילדותן בקייב.
מצבם הדחוק והעוני שבו חיו נגעו ללבה של רות עד כי לא העזה להיות עליהם לנטל ולהשתכן אצלם, ולכן כשסיימה לשתות את התה שהכינו עבורה היא נפרדה מדודניתה בחיבוק ארוך ולקחה את צרורה, בעודה מרגיעה את שרה כי יש לה מקום לשהות בו ומקום עבודה. רות סיפרה לה על הצעת עבודה באחת מחנויות הכולבו החדשות ברחוב בייקר. דבריה לא היו מדויקים, אבל היא לא רצתה ששרה תדאג לה. הפרט הנכון היחיד היה שמהגרת ותיקה שפגשה בנמל עם הגיעה לעיר, סיפרה לה שבחנות היוקרתית מחפשים זבניות ונתנה לה את הכתובת. רות קיוותה לנסות את מזלה שם, אבל לא היה לה היכן לגור.
היא עזבה את החדר של הזוג אלישיביץ בלב כבד והסתובבה ברחובות, מחפשת מקום להעביר בו את הלילה, אך כל שראתה בשכונות הצפופות של האזור המזרחי היה עוני, מצוקה וסבל אנושי. סדינים מרופטים התנפנפו על חבלי הכביסה, הביוב זרם ברחובות וריחות צחנה אפפו אותה. לבסוף מצאה אכסניה זולה, שכרה שם חדר ללילה עם נשים נוספות, מכלה כמעט את כל המעות שהיו ברשותה, וקיוותה שהדיירים השיכורים לא יטרידו אותה.
למחרת היום ניגשה לראיון העבודה בחנות הכולבו, והסירה את השביס שלה כדי להתאים את הופעתה למראה האופנתי של הנשים בלונדון ולשפר את סיכוייה להתקבל. אף שהאנגלית שלה הייתה רצוצה, מנהל מחלקת בגדי הנשים שראיין אותה התרשם ממנה לטובה. הוא הציע לה להשתכן במגורי העובדים, שהיו ממוקמים מעל חנות הכולבו, וציין כי העלות תנוכה משכרה השבועי. מכיוון שכל התנאים נראו לרות הוגנים ואפילו פתרון ללינה מצאה, ובכל מקרה לא הייתה לה הצעה אחרת טובה יותר, קיבלה רות את הצעתו בשמחה. היא לא ידעה אז שעבודתה כזבנית תכלול דרישה נוספת מצידו.
יום אחד הזמין אותה לשיחה במשרדו ונעל את הדלת מאחוריה. כאשר אחז בה בחוזקה והצמיד אותה אל גופו הגרום והקשה, הציפו אותה זיכרונות האונס שעברה בקייב וגופה התאבן. כדי לא לאבד את משרתה נאלצה רות להיכנע לתאוותיו במשך חודשים רבים. הוא נהג לפצות אותה בתשורות קטנות שהעניק לה תמורת שתיקתה. אף שנזהר, פעם אחת זרעו נקלט ברחמה והוא אילץ אותה ללכת למיילדת ולבצע הפלה. היא התחננה בפניו להשאיר את העובר והבטיחה כי לא יהיו לה דרישות ממנו, אך הוא איים עליה כי ידווח להנהלת החנות שהתעסקה עם אחד הלקוחות ויגרש אותה אל הרחוב.
רות עשתה כדבריו. היא נשכבה על המיטה המצחינה בחדר המעופש ופישקה את ירכיה בעוד האישה, מיילדת שסרחה, המיתה את העובר שהתפתח בתוכה. רות בכתה ימים רבים על האובדן, כשזיכרון ההפלה הקודמת עדיין טבוע בראשה, ונשארה במיטתה במגורי העובדים. היא לא יכלה להביט שוב בפניו של מנהל המחלקה או לחזור לעבודה. ביום שהצליחה לעמוד על רגליה ארזה את מעט חפציה ועזבה את המקום בלי לתת הסבר ובלי להיפרד.
רות הגיעה לכיכר שפרד מרקט והלכה שם ללא תכלית, מוטרדת מהגורל המחכה לה בין רחובות העיר הזרה והמנוכרת. באותו הערב, לאור פנס רחוב, ניגש אליה גבר לבוש בהידור, שמע ממנה על תלאותיה וסימן בסנטרו על חלונות אחד הבתים המוארים. הוא הבטיח לה שכל מצוקותיה ימצאו שם פתרון. רות הלכה אחריו אל הבית החמים, שקולות צחוק ונגינת פסנתר עליזה בקעו ממנו.
לעיתים רחוקות הייתה עוצרת להרהר בנתיב שהוביל אותה אל חייה הנוכחיים ולתהות מה היה עולה בגורלה לו הייתה בוחרת אחרת. הגעגועים אל עברה התמים והנקי גרמו לה לבקר שוב אצל דודניתה שרה. הפעם הגיעה כאישה בעלת אמצעים, לבושה בשמלה מבדים יקרים ובשכמיית פרווה, נעולה במגפיים מעור משובח.
שרה הופתעה לראותה כך, ורות סיפרה לה את האמת ולא חסכה ממנה שום פרט על הסרסור שניגש אליה אז, בכיכר שפרד מרקט, והחל להעסיק אותה בזנות. שרה בכתה על גורלה של רות, היא התחננה בפניה שתעזוב את בית הבושת ותעבור לגור איתם, והבטיחה שתמצא לה עבודה מהוגנת בניקיון או בתפירה. רות הרגיעה אותה וטענה שהיא עצמאית ולראשונה זה תקופה ארוכה, גם מאושרת. שרה הבטיחה להתפלל עבורה בעת הדלקת נרות השבת, כדי שתחזור לדרך הישר ותקבל הכוונה משמיים. בסיום פגישתן העניקה לה רות סכום קטן של כסף שיעזור להם להתקיים.
תחילה סירבה שרה לקבל את הכסף שהגיע מחיי פריצות וזימה, אבל רות התעקשה והשאירה את הכסף על השולחן. היא השאירה לה גם את כתובתה בשפרד מרקט למקרה שתצטרך עזרה. דמעות מילאו את עיניה של שרה, הן התחבקו ארוכות
ולא נפגשו מאז.

"אז אמך שלחה אותך לעבוד אצלי?" מאדאם דופון ניערה את ראשה כדי להיפטר מהזיכרונות המכאיבים. היא ידעה שמצבם היה בכי רע, אבל שרה לעולם לא הייתה שולחת את בתה לעבוד בבית בושת.
"בת כמה את היום?"
הנערה משכה את סנטרה מעלה. "שמונה-עשרה."
היא בטח שנתיים פחות ממה שהיא טוענת, חשבה דופון. "קשה לי להאמין שאמך שלחה אותך אליי. חזרי הביתה, נערה!" המבטא המזרח אירופי, שאותו נאבקה לטשטש מאז הגיעה ללונדון, צץ לפתע. "מה עבר בראשך שהגעת הנה? ומה יאמרו הורייך כשישמעו שהגעת למקום שכזה?"
הנערה לא השיבה וכתפיה נשמטו בייאוש.
"ובכן?" גבתה המטופחת של דופון עלתה בהמתינה לתשובתה.
"אני רוצה לעבוד, בבקשה! את האדם היחיד שיש לי כאן בעיר. אני לא יודעת למי לפנות, אני לא יודעת מה לעשות."
דבריה הפיגו את שאריות עננת האופיום שריחפה במוחה של דופון. "האדם היחיד?"
הריסים הארוכים כיסו את עיניה של הנערה, אבל דופון הבחינה בדוק הדמעות שכיסה אותן. הוריה מתו אפוא, חשבה, והוטרדה בשל הכאב העמום שחלף בין צלעותיה. היא חשבה שמכירת גופה לכל המרבה במחיר גרמה לה קהות רגשות ואטימות לב, ולכן נדהמה מתגובתה.
דופון מיהרה לפטור מעליה את המועקה שחשה ושבה להרהר בנערה. בחושי הסוחרת הממולחים שהיו לה אמדה אותה כמו הייתה סייחה גזעית המוצעת למכירה. היא הייתה די נאה וגבוהה לגילה, היא תיראה מושכת יותר לאחר ששיערה העבות יפוזר על כתפיה, לבושה בחלוק תחרה שיחשוף את החמוקיים שאך התעגלו, בושם פריזאי על צווארה הדק, איפור שידגיש את עיניה הרציניות ויעניק לה מראה מתוחכם, קצת פודרה על עצמות לחייה לכסות את הנמשים הילדותיים ואודם פתייני על קימורי שפתיה. עם המראה החדש ובעזרת הדרכה נכונה היא תהיה מושלמת לתפקיד. דופון ידעה שחלק מלקוחותיה ישלמו הון רב כדי להיות בעלי זכות הראשונים לקטוף את תומתה.
"הזכירי לי את שמך, חומד."
"מג. מרגרט." עיניה אורו בתקווה. "אימא הייתה קוראת לי חנה."
"חנה, נכון, על שם סבתך שנפטרה במגפת הכולרה." היא חייכה אליה כמעט באימהיות. "חביבתי, את יודעת ממה אנחנו מתפרנסות כאן?"
"כן." גוון עמוק של אדום הכתים את הנמשים על לחייה של מג. "אבל אוכל לנקות את הרצפות, למרק את השולחנות ואת המאפרות. לשטוף את גביעי היין הריקים, להחליף סדינים. אעשה כל מה שדרוש. אמי לימדה אותי לנקות ממש טוב."
דופון חייכה ברוך ונתנה בה מבט ממושך.
הפיתוי היה עצום לקחת את הנערה ולהעסיק אותה אצלה כאחת מנערות בית הבושת ולא בניקיון. היא יכולה לקבל תמורתה סכום עתק. אך דופון חשה שוב דקירה בין צלעותיה, הפעם בשל נקיפות מצפון, דבר שלא קרה לה זמן רב. חיוכה נעלם מפניה. ברגע אחד של חסד ומבעד לעקבות ענני האופיום שתעתעו במוחה, החליטה לעשות את המעשה הראוי עבור חנה מרגרט אלישיביץ.
היא סידרה את חלוקה להצניע את עורה החשוף, קמה מתנדנדת קלות מהמיטה ופסעה יחפה לעבר שידת הכתיבה שניצבה ליד החלון. השמש שקעה מבעד לווילונות התחרה השקופים ונגעה ברכות בשיערה של הנערה, חושפת חוטי נחושת וזהב בין שפעת שיער הדבש, תכונה מורשת ידועה של בני משפחת דונסקי. זה הזכיר לדופון את השיער שלה עצמה. כבר מזמן לא ניתן היה להבחין בגוונים הללו בשיערה, היא דאגה לצבוע אותו לבלונד שהיה חביב על לקוחותיה. המראה משובב הנפש של מג הסיח את דעתה. הפרקליט מבאת' שהגיע לביקור בבית הבושת בכל פעם שביקר בלונדון, יאהב את הסגנון של מג וישלם על כך בנדיבות.
דופון הדפה את המחשבות הסוררות שפלשו שוב לראשה, ולפני שהחמדנות תגבר על מצפונה ועל היושר האישי שלה היא שלפה פתק ועט נובע מתוך מגירה ושרבטה משהו במהירות.
"קחי." צמידיה הרבים רשרשו על מפרק כף ידה כשהאיצה בנערה לקחת ממנה את הנייר. "רשמתי לך את הכתובת של אחד מלקוחותיי, אדון מכובד שגר בצד השני של העיר. תבקשי את סוכנת הבית כשאת מגיעה לשם. תוכלי לשמש בביתו כמשרתת. את יודעת קרוא וכתוב, נכון?"
מג לקחה את הפתק מידה. "כן."
"נהדר. מי יודע אולי יאיר לך המזל ותוכלי לשמש כעוזרת לאומנת בביתם."
פניה של מג נפלו.
"ובכן, אין צורך להיות כפוית טובה." דופון נדמתה כנעלבת. "רק רציתי לעזור לך."
"אז למה את לא מקבלת אותי לעבוד כאן? אנחנו משפחה, לא? בבקשה תעזרי לי."
נקישה רמה נשמעה על דלת חדרה של המאדאם. דופון הניחה יד אחת על כתפה של מג וליוותה אותה אל מאחורי פרגוד שעמד בפינת החדר, דלת נוספת התגלתה מאחוריו. "את חייבת ללכת עכשיו."
"אבל…" היא נעצרה בעקשנות על מקומה.
"הקשיבי לי!" קטעה אותה דופון בחדות. "אני נותנת לך הזדמנות שלי אף אחד לא נתן!" היא רכנה אליה מעט ונימת קולה התרככה, "חומד, זאת לא סביבה ראויה לנערה צעירה כמוך."
"מאדאם?" קולו המעודן של הג'נטלמן שהמתין מעבר לדלת חדרה נשמע חסר סבלנות.
דופון שלחה מבטה מעבר לכתפה. "עוד רגע, יקירי!" קראה ועיניה שבו אל מג. "הקשיבי לי, ילדתי," לחשה, "אני מספיק שנים בעסק הזה. את לא רוצה להיכנס לחיים האלו, לא לנקות את החדרים ולא להסתובב בין שולחנות ההימורים ולאסוף כוסות משומשות. עזבי את המקום בלי שיראו אותך. זה אינו מקום טוב להימצא בו. הלקוחות שלנו אומנם מכובדים, אבל הם מגיעים לכאן למטרה אחת ואת בסך הכול ילדה. ילדה מבית טוב." היא ליטפה את פניה של מג בעדינות. "הורייך היו אנשים מאמינים. אל תחללי את זכרם, התרחקי ממקומות כאלו." דופון פתחה דלת שהובילה אל החדר הצמוד. "לכי לשכונת מייפייר, כפי שכתבתי לך על הפתק, ובקשי שם עבודה במטבח או בניקיון. עכשיו לכי לשלום." היא דחפה אותה בקלילות אל החדר וטרקה
בפניה את הדלת.

מג עמדה ובהתה בייאוש בדלת. דופון הבריחה את המנעול מעברה השני והדבר הגביר את תחושת חוסר האונים שלה. תקוותה האחרונה לקבל עזרה מקרובת משפחתה ולהתפרנס מעבודות ניקיון במקום נגוזה, והיא הייתה כל כך זקוקה לכסף. מג שמעה את צחוקו העמוק של הגבר שאירחה דופון מעבר לדלת. בזווית עינה הבחינה בברק מנצנץ והסבה ראשה לראות במה מדובר. זוג חפתים נחו על שידת מגירות, מופקרים לידי כול ומזמינים.
היא העיפה מבט קצר לאחור וגילתה שהיא בחדר מיטות נוסף שבמרכזו עמדה מיטת אפריון רחבת ידיים. הסדינים שעליה היו סתורים. ריח של בושם נשי זול מעורב בעשן סיגריות הציף את נחיריה. החדר היה שומם ומעבר לדלתו הסגורה נשמעו קולות אורחי בית הבושת המהמרים סביב הרולטה. מג קרבה אל השידה ואצבעותיה ליטפו את החפתים, היא תוכל למכור אותם למשכונאי או למצוא מישהו בשוק שירצה אותם ולקבל תמורתם כסף רב.
מעולם לא חשבה שתידרדר לכדי גניבה אבל מצבה היה נואש והחפתים היו זרוקים שם ללא בעליהם, קורצים לה לקחתם וממש בהישג ידה. מי שיש לו כסף לחפתים כאלו יוכל לרכוש לעצמו זוג חדש ולא ירגיש בחסרונם, ניסתה לשכנע את עצמה.
היא חפנה אותם בכף ידה, הם היו קרירים למגע ומשובצים באבנים יקרות. אגרופה התהדק עליהם בעוד מחשבות על אוכל ועל מעיל חדש שיגן עליה מפני החורף הקפוא, זמזמו בראשה. האם היא באמת מסוגלת לגנוב? מעולם לא לקחה דבר שלא היה שייך לה. היא הייתה כל כך מרוכזת במאבק הפנימי שלה ביצר הרע ובפיתוי עד שכמעט החמיצה את קול פתיחת הדלת
מאחורי גבה.
"האם איבדת את דרכך?"
קול שקט של גבר גרם לה לנתר בבהלה והיא שמטה את החפתים חזרה אל השידה.
מג התעשתה והסתובבה לאחור. הגבר היה צעיר ונאה מאוד. הוא עמד במרכז החדר וכוס רחבה ובתוכה נוזל ענברי נצצה בידו. הכפתורים העליונים של חולצתו המעומלנת היו פתוחים וחשפו את צווארו המוצק, שרווליו מגולגלים עד לאמצע זרועותיו החסונות, מותניה ממשי ירוק נמתחה על חזהו ומכנסיים כהים מאריג משובח כיסו את פלג גופו התחתון. בלוריתו בצבע החול הייתה פרועה במקצת, עיניו הכהות סקרו באיטיות את דמותה ונחו על החפתים שעדיין התנדנדו על השידה בשל המהירות שבה מג השליכה אותם.
"ובכן." הוא קרב אליה והרים גבה בשאלה. "האם החתול בלע את לשונך?"
הוא הניח את הכוס על השידה ושלח את אצבעותיו הארוכות אל החפתים, עוצר את הרטט שאחז בהם. מג הבחינה בטבעת זהב משובצת אבן שחורה על קמיצת יד ימין שלו, שהעידה על ייחוס.
היא הביטה בו בחשש. איך נקלעה למצב הזה? למה נגעה בחפתים היקרים? איך חלפה בראשה המחשבה לגנוב אותם בכלל? היא נמלאה בושה גדולה, הוריה היו מתביישים בה לו היו יודעים.

אנתוני אליוט המתין בסבלנות למוצא פיה של הנערה ועיניו גלשו על פני דמותה הקטנה. הפחד ניכר בעיניה, היא הזכירה לו עכבר שנלכד במלכודת בפינת החדר ומביט באימה בחתול, התפקיד שהוא שיחק במקרה הזה, רגע לפני שהאחרון יאחז בו בטפריו וינעץ באומלל את שיניו. הוא שב אל החדר לאחר שמילא את כוסו בוויסקי בבר, והופעתה של הצעירה בחדרו בלי שהוזמנה הפתיעה אותו. לבושה המוזנח רמז כי היא אינה חלק מצוות העובדות של המאדאם, אותן היא נהגה להלביש באריגים משובחים דקיקים ומפתים שכיסו טפח וגילו טפחיים. כשראה שהניחה בבהילות את חפתיו על השידה, הבין מה הסיבה שהגיעה
אל חדרו.
"אדוני, סלח לי." הנערה פתחה את פיה וקטעה את מחשבותיו, והוא הבחין בשמץ של מבטא קוקני בקולה הצעיר. "הגעתי לפה בטעות, מצטערת." היא נסוגה לאחור אך הוא תפס בזרועה, מקבע אותה במקומה.

קריאת פחד השתחררה מפיה של מג. הגבר לא היה טיפש, הוא הבין שחמדה את החפתים שלו, אבל לא היה לה הסבר משכנע לתת לו. היא ניסתה לחלץ עצמה מאחיזתו הנוקשה, ורק גרמה לו להדק את אצבעותיו ביתר שאת על בשרה. הוא הדיף ריח נעים של מי קולון שנמהל בארומה של המשקה האלכוהולי ששתה קודם. הוא היה חזק, והמבט הבלתי מתפשר בעיניו הבהיר לה עד כמה הסתבכה.
ידו הפנויה אחזה לפתע בשקיק התפוח שהיה תלוי על מותניה. "מה יש לך שם? רוקני אותו," דרש בתוקף.
היא ניסתה למשוך את זרועה אך זה היה חסר סיכוי. "למה? שחרר אותי."
"מדוע היית בחדרי אם לא כדי לגנוב חפצי ערך שהושארו כאן? היית מצליחה להעלים את החפתים שלי לולא שבתי
לכאן בזמן."
"לא. אדוני, אתה טועה, תן לי ללכת." אחיזתו הכאיבה לה. "לא גנבתי כלום מאף אחד."
"עשי כדבריי או שאערב את המשטרה."
מג ראתה את העיקשות בעיניו ונדה בראשה להסכמה. אין לה מה להסתיר. היא לא גנבה דבר. וגם אין לה ברירה אלא למלא את דרישתו, אחרת הוא לא ישחרר אותה.
הגבר הרפה מזרועה, והיא שחררה את קשירת השקיק ותחבה את ידה לתוכו. אצבעותיה אספו את הפריט העדין שנח בו. היא פתחה את אגרופה בהיסוס.
ניצוץ הבהב בעיניו כשראה את שעון הכיס המוזהב שנח בכף ידה. "בעוד כמה חדרים עברת לפני שהגעת הנה?"
"זה השעון שלי!"
"האומנם?" הוא משך בשרשרת השעון בתנועה זריזה והחזיק אותו בין אצבעותיו. מג השמיעה קול התנגדות, אך הוא היסה אותה בהרמת יד ובחן את השעון.
אנתוני זיהה את חותמת חברת השעונים היוקרתית שייצרה את השעון, שהייתה מוטבעת על חלקו החיצוני של המכסה המצופה זהב. עלותו הייתה מעל ומעבר להישג ידם של הנערה או בני משפחתה, אף שהמחוגים היו תקועים במקומם והמנגנון עמד מלכת. היא הייתה שקרנית, וגנבת נוסף לכול. הוא נסוג לאחור כשניסתה לחטוף את השעון מידו והטמין אותו בכיס מותניית המשי שלו.
"הי, זה השעון שלי, תחזיר לי אותו!"
הוא לפת את מפרק כף ידה. "אני אחזיר אותו לבעליו, ואותך אעביר לתא המאסר בגין גניבה והשגת גבול."
דבריו הרתיעו אותה, היא לא רצתה לבלות לילה בתא המעצר. כן, היא כמעט גנבה את חפתיו, אבל היא לא עשתה זאת לבסוף. זה לא מעשה שמצדיק מאסר, ואת השעון לא גנבה.
"אדוני, בבקשה, אתה טועה. השעון הזה היה של הוריי, והוא המזכרת היחידה שיש לי מהם."
הוא לא התרשם מסיפורה הכאוב, וזוויות פיו עלו בלעג. "של הורייך?"
היא נדה בראשה בתקווה לשכנעו באמיתות דבריה.
"מעשייה יפה מפי בתם של זוג כייסים." הוא הרים את החפתים שלו ומיהר להטמין אותם בכיסו.
"ההורים שלי לא היו כייסים. הם היו אנשים טובים שהתפרנסו בכבוד. אני לא יודעת איך השיגו את השעון, אבל הוא היה אצלם. בבקשה…" בעיניה הופיעה תחינה. "תחזיר לי אותו. לא גנבתי מאף אחד, אני נשבעת לך. לא לקחתי את החפתים שלך, ראית בעצמך. זאת אי-הבנה. בבקשה, אדוני."
"רק בגלל שהגעתי לחדר בזמן, לפני שהספקת," הוא החל לגרור אותה לעבר הדלת. "נראה מה יש למשטרה לומר בעניין."
"לא!" היא נעצה את נעלה בכף רגלו, והוא השמיע קול חנוק של כאב ושיחרר אותה.
מג טסה לעבר הדלת, פתחה אותה לרווחה ומצאה את עצמה בחדר גדול ואפלולי מלא שולחנות, שסביבם ישבו גברים בחליפות נאות, מעשנים סיגרים ולוגמים משקאות חריפים ועל ברכיהם נשים בלבוש מצועצע. היא זיהתה את הנערה שהובילה אותה אל חדרה של המאדאם כאשר הגיעה לשם. היא הייתה מאופרת בכבדות, נוצת יען שחורה תקועה בשיערה. עתה היא ישבה בחיקו של גבר לבן שיער שהיה יכול להיות סבא שלה, ולגמה משקה מתוך כוסית שהוא קירב אל שפתיה הצבועות באדום. האיש דחף את ראשו אל שקע צווארה ונשק שם בתאווה. מבטיהן הצטלבו. עיני הנערה היו חלולות.
מג האיצה את צעדיה וחצתה את האולם. עשן הסיגרים היתמר מעל ראשי הגברים. הם שיחקו קלפים ולגמו ברנדי ויין בורגונדי. הם היו יותר מדי מבוסמים ועסוקים בהימורים מכדי להשגיח בה או בגבר הצעיר והזועם ששלח יד לתפוס במותניה וכמעט השיגה, לולא הייתה זריזה ממנו. היא הגיעה אל הכניסה, דחפה את השומר שעמד על הסף, לחצה על ידית המתכת של הדלת הכבדה ופרצה אל כיכר שפרד מרקט ההומה. היא דהרה מטה במדרגות אל מפלס הרחוב, חוששת להביט לאחור, ורצה עד שריאותיה לא עמדו עוד במאמץ.
אנתוני נעצר בראש המדרגות וצפה בנערה נעלמת מעבר לעיקול הרחוב. הוא סינן קללה מבין שפתיו, הכאב ברגלו עוד פיעם. הייתה לה רוח לחימה והיא הצליחה לגבור עליו. אבל מוטב לה שלא תיתפס שוב על ידו, להבא ייקח אותה הישר אל
תחנת המשטרה.

מידע נוסף

מס' עמודים

בגרסה הדיגיטלית – 654
בעותק מודפס – 505

שנת הוצאה

יוני 2018

הפקה דיגיטלית

הספרים של הילה
ודוד ארוון

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אי התפוחים – ספר דיגיטלי”

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *