כחותם על ליבך
מבצע!

כחותם על לִבֶּךָ – עותק מודפס

98.00  80.00 

5 מתוך 5 מבוסס על 1 דירוגי לקוח
(חוות דעת לקוח 1)

ספרה השלישי והמדובר של הילה ארוון שסחף אחריו מאות קוראים ברחבי המרשתת, ופורסם לפני שנה באפליקציית וואטפד בחינם וזכה לאהבה עצומה מקהל קוראיו, סוף סוף יוצא לאור.

**לתשומת ליבכם זוהי מכירה מוקדמת. הספר יישלח במהלך יולי 2017.

***תאריך מעודכן לצאת המשלוחים ב – 23/7 .

עדכון על כך יישלח אל מבצעי ההזמנה באמצעות המייל שסיפקתם ויתפרסם בקבוצת הפייסבוק "המגירה הסודית של הילה" ובדף "הספרים של הילה".

*** סימניית הספר במתנה עד גמר המלאי ***

נא לציין בהזמנה אם ברצונכם בהקדשה ועבור מי.

תיאור מוצר

כחותם על לִבֶּךָ , רומן היסטורי.

ירושלים, 1560. בין חומות העיר והסמטאות המתפתלות, החצרות והבתים הצפופים, בין דוכני התבלינים הריחניים והאריגים המרהיבים בשוק מוכרי הכותנה, מתפתחת אהבה אסורה על רקע חרם משפחתי ישן, שאיש אינו יודע את מקורו.

ספרד, 1494. כשנתיים לאחר גירוש היהודים מהממלכה. ראובן דנינו, רופא מצליח השומר בסתר על יהדותו, מנהל חיי משפחה שלווים, אך המציאות טופחת על פניו והוא משלם מחיר אישי איום. הוא יוצא למסע הישרדות ברחבי הממלכה ובנדודיו מגיע לקאזה דה-פאז, אחוזה מפוארת מוקפת חומות וכרמים פוריים המשמשת לו מקום מקלט. בעודו חי בשקר בצל הצלב המאיים, הוא פוגש באיזבלה דה-פאז היפהפייה והנחשקת, המעמידה אותו בניסיונות של גוף ונפש והופכת שוב את עולמו.

כמו ראובן, הניצב בפני החלטות מכריעות, גם חוספינה דה-פאז החסודה והרחומה, אחותה של איזבלה, נמצאת בצומת דרכים בחייה. היא שוקלת להצטרף אל מסדר הקלאריסות העניות ולהיכנס למנזר, אך האם תגבר האדיקות הדתית שלה על הפיתוי להיות נאהבת על ידי רודולפו לופז, לוחם נועז ויקירן של נשות חצר המלוכה?

בשפתה הציורית והסוחפת לוקחת הילה את הקוראים למסע אל העבר ומובילה אותם בינות נופים ומחוזות רחוקים וקרובים בנפתולי עלילה מלאת סכנה, שקרים, תשוקות אסורות ותקוות כמוסות. סיפורי האהבה הבלתי אפשריים, שתוצאותיהם מהדהדות כמה דורות קדימה, פותחים צוהר אל חייהם של האנוסים בספרד.

זהו ספרה השלישי של הילה ארוון, בעלת תואר ראשון בהיסטוריה כללית מאוניברסיטת בר-אילן. ספריה הקודמים סודות באחוזת השושנים והדרך הביתה זכו להצלחה רבה בקרב הקוראים ולשבחי המבקרים.

טעימה מהספר

**לתשומת לבכם הטקסט מפורסם ללא עריכה. הספר נמצא בימים אלו אצל עורכת מקצועית לעריכה ספרותית ולשונית**

"שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל-לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל-זְרוֹעֶךָ–כִּי-עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה…" (שיר השירים, פסוק ו', פרק ח')

פרולוג

1560, ירושלים

רוח קרירה הסתלסלה סביב שתי דמויות, עלם צעיר וגבוה ואישה באה בימים, שעמדו למרגלות החומות המרשימות של העיר, מעשה ידיהם של אדריכלי הסולטן המפואר כמה עשרות שנים קודם. השניים עמדו בגבם אל הפשפש הצר והאפלולי, דרכו יצאו זה עתה, נעטפים בקול צעדיהם הממהרים של צליינים, קבצנים פושטי יד, עוברי הדרכים העייפים, הסוחרים ואתוניהם העיקשים, איש איש בדרכו פנימה או החוצה.
הרוח התבדרה במטפחתה של האישה. מכוסה מכף רגל ועד צוואר בגלביה רפויה מאריג אטום כמנהג הישמעאליות ועל כתפיה שכמיית צמר עבה, ורק פניה הקמוטות חשופות אל האוויר הצלול. ידה המרושתת בוורידים הדקיקים לפתה את ראשו של מקל ההליכה שלה וגופה העייף נשען עליו, שואב מהמקל כוחות. בריאותה הייתה רופפת והזקנה פשתה בעצמותיה בעקביות, אך הנה היא שרדה כל כך הרבה שנים ואחרי כולם, ועתה גם היא המתינה ליום שבו תיטמן לצד אהוביה בהר המתים אשר מולה.
עיניה, גם אם התערערה ראייתן ברבות השנים, עדיין הבחינו במצבות האבן הלבנות שהציצו מבין המדרונות המטולאים בדשא ועשבים שוטים בהר הזיתים. אבנים עתיקות, עייפות משנים של מאבק בפגעי מזג האוויר וביד האדם, עמדו שם סחופות רוח נושאות פניהן אל השמש המתעתעת של אותו בוקר ירושלמי קפוא.
הבחור שלצדה נאנח עמוקות, היא ידעה שהוא דואג לה והיה מוכן ומזומן לתמוך בה אם תמעד לפתע או תיחלש מן ההליכה הארוכה אשר עשו ממקום מושבם שבין חומות העיר. אבל גם היא דאגה לו. דאגה לליבו. היא הניחה את ידה על זרועו לסמן לו כי יניח לה והוא פסע צעד אחד לאחור מותיר אותה במקומה לבד עם מחשבותיה.
לרגע ארוך עמדה שם בלא ניע, כאילו אוזרת אומץ להביט אל ההר החרישי, חוששת להעיר רוחות רפאים מן העבר הרחוק. מבטה נח על חלקת קברים מגודרת בחומת אבנים נמוכה. דמעות דקרו את עיניה וטשטשו את ראייתה, היא מצמצה במהירות כדי לסלק אותן מעיניה. מבטה השתהה על מצבה תמירה, עליה היו חקוקות בשפת הקודש מילים אוהבות שתיארו את בעלה, יוסף אטיאס. לצד קברו, חלקתה, למנוחת עולמה ליום אשר יגיע. כמעט שלושים שנה חלפו מיום מותו של אישה יוסף. הוא אהב אותה וכיבד אותה כגופו, למרות שידע על אהבתה הראשונה, אהבה ששברה את ליבה והקפיאה את רסיסיו לעד בין צלעותיה. מעולם לא החזירה ליוסף חיבה, כפי שהיה ראוי לקבל ועתה הצרה על כך. מרירותה על אהבתה שנגזלה בידי אישה אחרת לא קהתה עם הדורות שחלפו, הכאב לא נשכח ופצעיה לא הגלידו.
בשל כך היו נישואיהם אומללים ולאחר שנות עקרות מתסכלות היה יצחק, בנה יחידה, האור בחייה. את כל אהבתה העניקה לו, ולא חסכה ממנו מאום. ויצחק היה בן אוהב, שכיבד אותה ואת אביו וגרם להם נחת. לאחר שנשא אישה מבנות העיר, הפך אותם לסבים לנכדים רבים, והללו הביאו במרוצת הזמן נינים בריאים ויפים.
והיא הייתה עדה לכל. וכל השאר מתו ועברו מן העולם, אוהביה ושונאיה. עיניה המשיכו לשוטט על ההר ונעצרו על זוג מצבות שהתנשאו מעלה. האבנים הקרות והאילמות הללו, לא יוכלו לספר את קורות בעליהן. לא ידעו את הסודות, הצער והתשוקה, שידעה היא – רבקה אטיאס לבית קסטל, לספר.
שם, מתחת לרגבי אדמה ואבני הגיר הלבנים, שוכבים שני אנשים, שחייהם שזורים בחייה, בין אם תרצה ובין אם תתכחש לזה. אהבתם חצתה את גבולות המותר והאסור, ההלכה והאמונה. תשוקתם האסורה בערה כגחלים רושפות הממאנות לדעוך וחומם כילה את ליבה, מותיר חלל ריק בין צלעותיה ואותה בודדה ומרירה.
היא לא הייתה צריכה להתקרב אל המצבות כדי לקרוא את הכתוב עליהן. היא ביקרה שם פעמים כה רבות והמילים כבר היו חרותות בראשה, כמספר הפעמים שליבה נחרך מגחלי אהבתם הבוערת:
"כאן קבורה רות דנינו, אישה ואם
מסורה ואהובה.
צדקת, גומלת חסדים, אשת חייל.
ת..נ.צ.ב.ה
שנת הרס"א"
רבקה ידעה כי רות נפטרה בעת לידתו של תינוקה הרביעי, שניהם לא שרדו. היא זכרה את כל אותן הפעמים שבעלה ראובן דנינו, היה עולה אל ההר לבכות בעצב את מותה בטרם עת, משתטח על קברה בגעגוע.
לצד המצבה של רות עמדה מצבה תואמת ועליה סותתו מילים אוהבות של בני משפחתו של הנפטר. ראובן לעומת אשתו, מת שנים רבות אחריה ובשיבה טובה. אם כי, חייו לא חזרו להיות כפי שהיו בלעדיה.
בני הזוג דנינו העמידו צאצאים, שושלת מפוארת של בנים מוצלחים ונשים פוריות, ראובן אף ראה נכדים ואף הספיק לחתן כמה מהם. אולם שלא כמו רבקה, טרם הספיק לראות את ניניו. למעשה, חשבה רבקה לעצמה, מלבדה לא נותר אף אחד מן הדור ההוא. הוריה מתו, יוסף מת, אפילו יצחק בנה יחידה נאסף אל אבותיו והיא עצמה נותרה כגלעד עצוב וחבוט מן הרוח ובלבה נצור סיפורם.
היא נאנחה בכבדות וסבה אל הצעיר, שהמתין בשקט מאחוריה, צופה בהילוכה העייף, ושלחה אליו חיוך מנחם. כמה הזכיר לה את בנה יצחק, עליו השלום, בצעירותו. שניהם תמירים היו, שיער עבות וכהה נח על מצחם הרחב, עצמות לחייהם מכוסות בזקן רך, עיניהם כחרוזים שחורים מלאות תבונה וחוכמה. יפי מראה היו. אך נינה, שאול אטיאס, היה טיפוס רציני יותר מסבו. תלמיד חכם בישיבה ששכנה בין חומות העיר, שקדן וחרוץ. והכאב שניבט אליה מבין עיניו העציב אותה, מכוון שרבקה ידעה שהיא, היא הגורם לצער שכיסה את פניו בעננה קודרת.
בן עשרים היה ושם עינו בלא אחרת אלא מבנות משפחת דנינו, ירחם האל. יודע הוא כי נאסר על בני משפחת דנינו להיכנס בקהל אטיאס וצאצאיהם, נדר שהיא, רבקה, לקחה על עצמה עשרות שנים קודם לכן וחייבה את כל צאצאיה לדבוק בו. וכך בעת שהיו נפגשים בבית אחד התושבים לתפילה או בין הסמטאות הצרות והחצרות, היו עומדים כל מחנה בצד אחר ולעולם לא נתערבבו זה בזה. אפילו כשחלו בני ביתה היא לא התירה לסניור דנינו, אשר היה רופא נודע בקהילתם, לטפל בהם. רופא נזיר שהזמינה מ'כנסיית הקבר הקדוש', היה מגיע לטפל בהם במקרה של חולי. הכנסייה הייתה רוכשת את הבדים שארגו כלותיה מכותנה בעבור גלימותיהם של הנזירים הבודדים שעוד נותרו במקום ועסקו בשיפוץ מבנה הכנסייה, הקלה שניתנה להם על ידי שליט העיר האחרון למרות ההגבלות של קודמיו.
עד כדי כך, הייתה עזה שנאתה של רבקה אל ראובן דנינו, שהייתה מוכנה לשלם מעות לגוי מאשר להזמין את הרופא היהודי מבין הבודדים שהיו בקהילה ולאפשר לו לטפל בה וביקיריה. אך עתה השתנו הדברים. כעת היא, רבקה אם סבו של שאול, נדרשה להכריע לגבי בקשתו לזכות בברכתה לשאת את בת דנינו ולבטל את הנדר הנוקשה. לשנות סדרי בראשית. להפר נדר שחצה דורות.
נפתלות הן דרכי הגורל ומכל בנות העיר הנאוות, נשבה ליבו של שאול דווקא בנינתו של ראובן. הוא הפסיק את לימוד התורה שלו בבית המדרש וחדל מלאכול ולדבר, משהבין כי אהבתם נדונה לכישלון בשל החרם על בני משפחת דנינו. הוריו ניסו להפיס את דעתו בהבטחות שונות ומשונות, מנסים להשיב את החיוך לפניו. מלמדיו מבית המדרש הציעו לו מבנות קהילת הספרדים שבירושלים, שידוכים מוצלחים ומבוקשים. אך שאול מיאן להינחם.
אהבתו אל אסתר דנינו הייתה עזה וימים רבים שכב חולה במיטתו, אינו מביא אוכל לפיו ואינו פוצה פה, מצבו היה כה עגום ומדאיג את סובביו עד שהוריו פנו אל רבקה וביקשו לשנות את דעתה ולהתיר את הנדר. ייסוריו של שאול לא נתנו לה מנוח. ליבה של רבקה, גם אם ריק היה, לא נתן לה להתעלם מצערו. היא זכרה כיצד נהג בה בכבוד כשנפגשו בסעודות שבת וחג והיה מבקרה בדירתם הצנועה של בנה וכלתה, דודיו, ודורש בשלומה ומרביץ בה דברי תורה. היא אהבה להאזין לקולו מלא ההתלהבות ולהביט בעיניו הטובות, כעיני סבו יצחק, בנה יחידה האהוב ובשל סיבות אלו היה שאול החביב בעיניה מיתר נכדיה וניניה. ועל כן הייתה מוכנה לפחות להקשיב לבקשתם של הוריו המודאגים ולשמוע על סיפור אהבתו.
ומעשה שכך היה. בבוקר ירושלמי מלא ערפילים, איבד שאול את דרכו אל בית משפחת טולדאנו שם התקיימה תפילת השחרית. בנייה של בתי כנסת חדשים בתחומי העיר הייתה אסורה על פי 'תנאי עומר' , על אף שהשעה דחקה והיה בזה צורך מכוון שהעדה גדלה עם הגירתם של מגורשי ספרד אל העיר. הצפיפות בבית הכנסת של הרמב"ן, היחיד שפעל בין החומות, הלכה וגדלה ולכן המתפללים נאלצו להקים מניינים ארעיים בבתיהם. המוסתערבים תושביה היהודיים של הארץ מקדם והמערביים יוצאי הַבֶּרְבֶּרִים מצפון אפריקה, כבר נטמעו בעדת הספרדיים אשר הטביעו את חותמם בנוסח התפילה, בעוד שהאשכנזים שמרו על מנהגי אבותיהם. אבל גם אצל המניינים בנוסח ספרד וגם אצל אשכנז לא נשמעו קולות התפילה מחוץ לכותלי הבתים, שכן גם זאת אסר השלטון.
הסמטאות המפותלות והערפל הסמיך הביאו את שאול אל חצר פנימית מוקפת בבתי אבן פשוטים למראה, בעלי שתי קומות. חלונותיהם המקושתים השקיפו מהקומה העליונה מטה, להבות הנרות מרצדים מבעד לתריסים המוגפים בחלקם כי טרם יצאה השמש מנרתיקה.
שאול הביט סביבו ותהה אם לחזור על עקבותיו או להמתין עד שיתפוגגו הערפילים, שכן לא הייתה נפש חיה בסביבתו לשאול לפיה מה תהא דרכו. הוא תחב את נרתיק התפילין והטלית תחת זרועו, וחיכך את כפותיו זו בזו למען יתחממו. עיניו טיילו על פתחי הבתים, בתקווה שמישהו יצא משם ויסייע לו, אך אין. כשכבר אזלה סבלנותו שמע פסיעות חרישיות מכיוון מה שנראה כמו גרם מדרגות קטן ולעיניו התגלתה דמות קטנה, שעשתה את דרכה אל מרכז החצר. הוא אימץ את עיניו וראה כי מדובר בנערה צעירה, ראשה מכוסה במטפחת וכתפיה עטופות ברדיד צמר להגן מפני צינת הבוקר. כד חרס גדול היה נתון בחיקה. היא נעצרה לצד בור המים במרחק כמה פסיעות ממנו וחשה בנוכחותו, מבטה מצא אותו.
שאול יכול היה לסוב על עקבותיו ולצאת מהחצר אולם משהו משך אותו אל בור המים. אל הנערה. וככל שהתקדם לעברה נמוגו ערפילי הבוקר וקרני השמש הראשונות האירו את דמותה באור נגוהות. כאשר עמד מולה נבוך, כמעט וטבע בתהומות עיניה הירוקות. ליבו החסיר פעימה בשל יופייה העדין. הוא הבחין בסקרנותה למראהו, בוודאי הכירה את כל שכניה ותהתה מיהו הזר שהגיע עם שחר אל החצר. הנערה הניחה את הכד לרגליה ושאלה בשתי עיני האזמרגד שלה.
"מחפש אני את בית משפחת טולדאנו." החל בקול רוגש בלאדינו, שפת אמו הורתו, וקיווה כי הנערה תבין אותו, "לתפילת שחרית." הוסיף בהיסוס.
העיר הייתה קיבוץ גלויות אחד גדול, יהודים מקומיים שדיברו ערבית ומהגרים שהגיעו לארץ המובטחת לאחר שגורשו מארצותיהם ודיברו בשפות ארצות המוצא שלהם. והנערה באיזו שפה היא דיברה, והאם הבינה אותו?
הנערה רק הביטה בו ולא דיברה. שאול נע על עקביו במבוכה וחיבק את נרתיק הבד שהחזיק בידיו.
לפתע הרימה את ידה והצביעה אל הסמטה ממנה הגיע.
"משפחת טולדאנו מתגוררת בחצר הסמוכה." השיבה במילים רכות בלאדינו וחיוך קטן הפציע על שפתיה. היא שלשלה דלי אל פתח הבור ממשיכה את עיסוקה אשר נקטע עם הופעתו בחצר, ושאבה מהבור מים. עיניה שבו אליו משנותר לעמוד במקומו כניצב מלח.
"שם?" שאול מצא את קולו והורה בסנטרו אל הכיוון אליו סימנה קודם. מחפש סיבה להאריך את שהותו במקום ולשוחח עמה.
הנערה רוקנה את הדלי אל כדה והנהנה בראשה "צא בדרך הזו ותמצא אותם. הבית הראשון בשורת הבתים."
שאול נד בראשו לתודה, אינו מסוגל להתיק את עיניו מעיניה, סומק הכתים את עור לחייו והוא היה בטוח שהדבר ניכר מבין שיער זקנו המדובלל.
הנערה השפילה את עיניה אל הרצפה במבוכה והשתהתה במקומה.
"היכן הילדה הזאת?" קול אישה קצר רוח נשמע מאחד החלונות וגדע את השיחה שטרם החלה.
הנערה, הרימה את הכד ונחפזה לפנות אל גרם המדרגות הקטן שהוביל אל דלת ביתה.
"למי עלי להודות?" שאול מיהר להדביק את צעדיה. "אמרי לי את שמך." חיוכו היפה הפציר בה.
היא שלחה אליו מבט מתנצל ממעלה המדרגות וקראה בקול "אני באה, מאדרי."
"אנא," הוא הניח יד על מעקה הברזל "אמרי לי את שמך!"
"אסתר," לחשה ולחייה סמקו, "אסתר לבית דנינו." אמרה ונעלמה מאחורי הדלת.
לשמע שמה נעלם חיוכו של שאול באחת.
אסתר, הגה את שמה בחרדת קודש, אסתר לבית דנינו.

האיסור להתערב בקהלם לא היה ברור לו. מה ארע לפני שנולדו הוא, אביו וסבו, אשר כפת על המשפחה קבלת נדר שכזה? עם שובו מהתפילה שאל את אביו לפשר העניין, אך זה לא ידע להשיב לו. גם אמו משכה בכתפיה כאשר ביקש ממנה תשובה.
למחרת הגיע שוב לאותה החצר עם עלות השחר וקיווה בכל לבו שאסתר תצא שוב לשאוב מים מהבור. השחר עלה במזרח וגברים יצאו מבתיהם ממהרים להגיע אל המיניין בזמן, אך לא היה סימן לאסתר ושאול נאלץ לעזוב בעקבותיהם. כך בכל בוקר בימים הבאים היה עומד בקור של ראשית הסתיו הירושלמי ובטפטוף הקל של היורה, ומבטו נעוץ במפתן הדלת שמאחוריה נכנסה אסתר בפעם האחרונה שראה אותה, אך אין. והנה באחד הבקרים, כשהוא מיואש וחסר תקווה מלפגוש בה שוב, נפתחה דלת העץ הכבדה בחריקה חרישית ואסתר ירדה במדרגות וכדה בידיה. היא חמקה משלוליות שנקוו על רצפת האבן החלקלקה.
"שוב אבדה דרכך?" שאלה אותו.
הוא היסס במקצת אך לבסוף אזר אומץ, "דרכי נמצאה לי."
אסתר הניחה את הכד למרגלות הבור והידקה את רדידה סביב כתפיה, נראה כי היא מהססת מלדבר.
"האם דרכך לא אל בית משפחת טולדאנו לשחרית?"
"הדרך הובילה אותי לכאן." השיב ברכות והוסיף, "בכל בוקר ובוקר."
"כן. ראיתי." השיבה בשקט וריסיה ירדו אל לחייה.
מצחו של שאול התקדר וליבו שקע בקרבו. תחושותיה לא היו זהות לשלו, אחרת הייתה יוצאת מביתה כשראתה אותו ונפגשת עמו באמתלה של שאיבת מים מהבור. כתפיו נשמטו ואצבעותיו שאחזו בנרתיק הטלית שלו רעדו במקצת. התבוסה שלו כיווצה את ליבו הרוגש. הוא נד בראשו בהשלמה וסב על עקביו כשהוא ממלמל מילת פרידה.
"היא לעולם לא תסכים." קולה העדין חלחל מבעד לאכזבתו והוא נעצר במקומו וסב אליה, אור פעפע בעיניו בתקווה "מי?"
"אם סבך," השיבה לו, "סניורה אטיאס הזקנה."
"אסתר…" קולו הגה את שמה ביראה ומבטה עלה אליו, "תחילה אמרי האם חפצה את בלבי או שמא אשאר בבדידותי עם רגשותיי המפעמים אלייך."
אסתר שלחה מבט מהיר מעבר לכתפה ועיניו עלו בעקבותיה אל החלון המוגף בחלקו, אולם אף אחד לא צפה בהם. היא שבה להביט בו וגבותיה התקמרו מעלה בצער.
"מה הטעם?" היא הטילה את הדלי פנימה ושמעה אותו מכה במים שבמעמקים, "אסור לנו. אחי הגדול סיפר לי הכל על סניורה אטיאס והחרם."
היא משכה בחבל במאמץ רב ונאנחה.
"אסתר," שאול אחז בחבל וסייע לה להוציא את הדלי הגדוש מהבור, "רק אמרי לי מילה אחת ואדע האם עלי לבקוע שעריי שמיים או לעקור הרים עבורך, כי אני מוכן ומזומן לכך." הוא הניח את ידו על חוליית הבור, היכן שהניחה את כף ידה על האבן הקרה, "רק מילה אחת מפיך."
אסתר בחנה את ידו הסמוכה לשלה, היא חשה את החום הנובע מאצבעותיו הקרובות אליה ובלעה את הרוק שבפיה באיטיות. עיניה שוטטו על חזית מעילו, במעלה צווארו ולסתו המזוקנת ופגשו בעיניו שנצצו בתקווה.
"תני לי אות, אסתר," לחש שאול "ואהפוך עולמות עבורך."
היא הביטה בו ארוכות וליבה הלם בחוזקה בתוכה.
דלת בית אחד השכנים נפתחה והשניים התרחקו זה מזה במהירות. אסתר גחנה אל הדלי ומילאה את הכד שלה. השכן שלהם ובניו אוחזים בנרתיקי הטליתות והתפילין שלהם חצו את החצר נחפזים להגיע אל התפילה ולא מתעניינים במעשיהם. אסתר נשאה את הכד ופסעה אל גרם המדרגות, מותירה את שאול בחוסר וודאות. הוא הביט בה בשתיקה מהולה בעצב.
"אשמח אם תאבד את דרכך בחצות היום בסוק אל- קטאנין ." אמרה מראש המדרגות.
זוויות פיו של שאול נמתחו לחיוך רחב כשהדלת נטרקה מאחורי גבה.

בצהריי אותו היום עזב את ספסל הלימוד בישיבה והתייצב בכניסה לשוק מוכרי הכותנה, מנער טיפות גשם מכובעו הלח ומכותפות מעילו. זרם של רוכלים, סוחרים ולקוחות בני הדתות השונות, מילא את הרחוב הארוך והמקורה בין שני טורי חנויות עמוסות וצפופות. נעירת פרדה עקשנית שסירבה לזוז מפתח שער הכניסה לשוק והמולת האנשים, התערבבו יחד לשאון גדול. ריח צחנת גללי בעלי החיים שעברו במקום עם סחורות חדשות התערבב עם ריח התבלינים. שאול התעלם מכל הריחות, הצבעים וכל הסובבים אותו וניסה לאתר את אסתר, מתפלל כי לא שינתה את דעתה. כעבור רגע ארוך בו שוטטו עיניו על ראשי האנשים הוא הבחין בה. היא עמדה בפתח אחת החנויות ועל זרועה תלויה סלסלת קש קטנה, קשובה לשיחה בין אישה מבוגרת, שהתווכחה עם סוחר זקן על מחיר אריג כותנה אותו חפצה לרכוש. שאול שיער כי היה מדובר באמה של אסתר.
פני שתיהן היו חשופות ורק מטפחת על ראשן, בשל האיסור על מי שאינה מוסלמית לכסות את פניה ברעלה ובכך ידע הציבור כי יהודייה היא, מצב שהותיר את הנשים היהודיות טרף קל להתנכלויות מצד המוסלמים. אבל שאול לא חשב שסניורה דנינו נראית כמי שתהיה מוכנה להיכנע לסוחר החמדן והלה החל מגדף אותה תחת שמפו בעודו גוזר במספריים את האריג לפי האורך שביקשה. סניורה דנינו קרבה אליו ללא מורא ובחנה את פעולותיו בריכוז למען הסר ספק שהסוחר ירמה אותה.
אסתר סיירה ברחבי החנות העמוסה בגלילי בדים וידה ליטפה אריג משי רך בצבע טורקיז מושך עין, שהיה מונח על מדף גבוה. הסוחר הרים את עיניו וקולו נבח בערבית, אוסר עליה לגעת בבד היקר. אסתר התרחקה מהמדף ונעמדה שוב מאחורי אמה בצייתנות, שהורתה לסוחר הזקן להמשיך במלאכתו. מבטה המשועמם של אסתר גישש אל הנעשה מאחורי כתפה. חיוך הפציע על שפתיה היפות כשזיהתה את שאול.
בקומתו התמירה בלט שאול על רקע אנשי השוק, הוא עשה את דרכו עד לפתח החנות והשים עצמו כאילו הוא מתעניין באחד מהאריגים שהיו מונחים על המדפים. הסוחר ואמה היו טרודים בעניינם ולא השגיחו בו. אסתר עמדה בסמוך והאזינה למשא ומתן שניהלה אמה בנוגע לאריג נוסף שנשא חן בעיניה. היא הגניבה אל שאול מבט מבויש וזכתה בחיוך קצר ונבוך. בזווית עינה ראתה כי הוציא דבר מה מכיס מעילו והטיל אותו כלאחר יד אל סלסלתה. היא ניצלה את היסח הדעת של אמה ובחנה את תכולת הסלסלה, צרור פרחי פרח בר צהובים שכב בקרקעיתה ובסמוך אליו קלף מגולגל. אסתר שלחה בו מבט נרגש, אך בטרם הספיק לרמוז לה על מהות הפתק, סיימה סניורה דנינו לשלם לסוחר וסבה לאחור, מבטה ננעץ בו. היא נדה בראשה לשלום לעומתו והגישה לבתה את האריג שרכשה. אסתר לפתה את האריג והטמינה אותו בסלסלה ויצאה בעקבות אמה, שולחת חיוך אחרון אל שאול.
הסוחר פנה אליו ושאל אם אריג כלשהו מצא חן בעינו, אך שאול מלמל ברכת פרידה ויצא בעקבות השתיים. דמויותיהן נעלמו מעיניו בקהל הגדול שמילא את המעבר בין החנויות. הוא עזב את השוק וקיווה שאסתר תקרא את מכתבו ותיאות לפגוש אותו הערב עם צאת הכוכבים ליד בור המים.
אור הנרות בחלונות ואור הירח האירו את דרכו בין הסמטאות ועד שהגיע אל החצר. הוא המתין דקות ארוכות בצינת הלילה היורד בציפייה לראות את אסתר. והיא הפציעה מתוך החשיכה ולבו גאה בקרבו. וכך בלילות הבאים כשהכל היו מצטנפים בבתיהם מול האש החמה, היו שאול ואסתר נפגשים לכמה דקות גנובות ליד בור המים ובאותם מפגשים של לבבות רוגשים וחיוכים מבוישים היה מביא עימו תשורה קטנה עבורה כמו פרח שקטף בדרך, תאנים מתוקות שלקח מהמזווה של אמו או מטפחת בד צבעונית שרכש עבורה בשוק מהמעות המעטות שהיו ברשותו. הוא היה מספר לה על עצמו ועל תחושותיו המפעמים אליה ואסתר נענתה לחיזורו התם. במשך הזמן שחלף הומרו מילות הנימוסים במילים יקרות של אהבה וכיסופים הדדיים, והפרידה בסוף המפגש הפכה להיות קשה לאין ערוך מפעם לפעם.
במפגשם האחרון לפני שהגשם הניס אותם אל מתחת לגגון דולף, אזר אומץ והביע את רצונו לשאתה לאישה ואסתר הביעה את הסכמתה בקול רוטט מהתרגשות. יחדיו טקסו עצה כיצד להתגבר על החרם שהטילה אם סבו, רבקה, על בני משפחת דנינו.
"אהבתנו נועדה לכישלון." אמרה לו הנערה ודמעות נצצו בעיניה.
"אסתר, חמדת ליבי," הוא פרש את כנף מעילו מעל ראשה, מגן עליה מפני הטיפות "לא אסכים לכך. דבר כבר לא יפריד בינינו."
"הנדר חוצץ בינינו." לחשה בכאב.
"אני אדבר עם מי שצריך." הד נשמתו החם ליטף את פניה הקרות, "אני מבטיח לך שלא אוותר." "אמי פנתה אל השדכן." החלה אסתר ומילותיה כיווצו את ליבו. "הוא הגיע אתמול עם שמות של חתנים עבורי."
"ומה אמרת להם?" שאל בחשש מה.
"נתתי להם תואנות שונות ומשונות לסירוב, אבל אינני יודעת אם תירוצים אלו יועילו לי בפעם הבאה שיבוא השדכן. שאול, דבר עם הורייך." קולה הפציר בו, "דבר איתם בהקדם."
הוא נד בראשו במבע פנים רציני, "אדבר איתם אסתר תמתי, אדבר." מבטו האוהב גלש על פניה ואז ליווה אותה אל גרם המדרגות וחמק אל החושך.
למחרת פנה שאול שוב אל הוריו והפעם הם הפנו אותו אל רבקה, היא הייתה המקור לחרם ורק היא תוכל לסיים אותו. היא התגוררה אצל דודיו בדירתם הקטנה בסמוך לדירת הוריו וסביב אותה חצר משותפת. שאול היה נוהג לבקרה לעיתים ומספר לה על חידושים שלמד בבית המדרש ותמיד נהג בה בכבוד בשמור למבוגרים. האו קיווה שכל אלו יגרמו לה לדון את גורלו לכף זכות, כך שתסכים לבטל את החרם שנדרה.
מיד עם סיום לימודיו בישיבה של הספרדיים הגיע אל בית דודיו מלא נחישות. הקשישה בעלת העיניים החכמות, ישבה על כורסא נוחה ומרופדת בכרים רכים, שמיכה צמרירית כיסתה את רגליה ופניה צפו בלהבות שריצדו בתנור האבן והפיצו חמימות בחדר הגדול. מקל ההליכה שלה היה שעון על משענת היד של הכורסא.
סבתו הבחינה בו וחיוך קטן האיר את פניה. דודתו לקחה קנקן מתכת קטן ומלא במים והניחה אותו בתנור וניגשה לקטוף להם עלים לתה מהאדניות שמתחת למדרגות. שאול התיישב על כיסא לצדה של סבתו.
"סבתא גדולה," הוא החל, "פגשתי נערה אותה אני מעוניין לשאת."
היא נדה בראשה להבנה, "בשעה טובה לך ולהורייך."
"המצב אינו פשוט, סבתא רבקה."
"מה קרה ילדי?" הדאגה ניכרה בקולה השברירי.
"משפחתה אסורה עלינו מזה דורות. הנערה ששבתה את לבי היא מבית דנינו."
היא אמדה אותו במבט שקול ושתקה, מבטה ירד אל ידיה השלובות על שמיכת הצמר. דודתו הגיעה מבחוץ עם העלים והחלה להכין חליטה עבור התה. מבטה נע בחשש אל האישה הזקנה כשהבחינה בפניה שנפלו.
"סבתא…" שאול לא התכוון לוותר, "מדוע הנדר הזה שהטלת על כולנו? מה הסיבה שדורות מבני משפחת אטיאס נמנעו מלבוא במגע עם בני משפחת דנינו?"
עיניה עלו אליו ושאול לא יכול היה להתעלם מן העכירות שהופיעה בהן, בשל הדמעות המלוחות שמלאו אותן.
"ילדי היקר… זהו נדר אותו לא אוכל להפר."
מילותיה השקטות קרעו את ליבו ועיניו הצטמצמו בכאב.
"אנא, לא אוכל לחיות בלעדי אסתר." קולו עלה במצוקה.
"שאול!" נזפה בו דודתו וספקה את כפות ידיה בדאגה לבריאותה של אם חותנה.
שאול התרומם על רגליו נסער "האם אהבתנו נדונה לסבל בשל עוולות העבר? מה חטאנו אנחנו? מה פשענו אנו? אני מבקש, סבתא גדולה, הסבירי את אשר קרה."
רבקה נדה בראשה נמרצות לשלילה וידה אחזה במקל ההליכה שלה "לא! לא אוכל לשנות דבר."
"בבקשה, אני מתחנן. ליבי שלה וליבה שלי."
רבקה נעמדה אט אט ופניה היו חתומות כשאמרה "נדר הוא נדר. לא אפר אותו לעולם. "
קול תחנוניו גברו, אך סבתו עמדה בפנים חתומות מולו ולא שינתה את דעתה.
מלא יגון וחפוי ראש עזב שאול את בית דודיו, אך לא שב אל בית הוריו. הוא יצא מאזור השכונה היהודית אל כיוון הר הבית, פסע לצד החומה שהגנה על העיר וטיפס עליה. ממרומי מקומו השקיף אל גגות בתי העיר הצפופה, מנסה לאתר את קבוצת הבתים של אסתר וליבו הכה בכעס בין צלעותיו. הוא התנשף בכבדות ופנה להביט בהרים המקיפים את העיר, וראשו לא חדל מלחשוב על פתרונות למצבם העגום. הלא יוכלו תמיד לברוח ולהינשא בחשאי, אך אם יעשו זאת לעולם לא יתקבלו בברכה אצל משפחתו והוא ידון את אסתר לחיי חרם ונידוי. מלבד זאת, אין לו ממון אישי בכדי לפרנסה והוא רצה להבטיח לה חיים של נוחות ככל האפשר. ככל שהרבה לחשוב על כך חלומו לשאתה התרחק ממנו והוא טבע בייאושו.
ההתדרדרות שלו הייתה בלתי נמנעת, החל בלימודיו וכלה בבריאותו. הוא לא יצא ממיטתו ימים רבים, ראשו קדח ושפתיו ממלמלו רק את שמה בין דמדומי הזיותיו. לא עזרו כל תחנוני הוריו כי ישכחנה, לא הועילו כל המשחות והשמנים שסכו את גופו בכדי להוציא את המחלה ממנו, שאול ביקש את נפשו למות.
הוריו נמלאו חרדה, בנם הלך ודעך לנגד עיניהם. השכנים באן לדרוש בשלומו והשיאו עצות להורים המודאגים, מכרים הביאו תרופות שרקחו מעשבי מרפא ואחת אפילו המליצה על רב מקובל שיגרש ממנו את הדיבוק.
הוריו שידעו מה הסיבה לחוליו החליטו לפנות אל רבקה ולבקש ממנה להתיר את הנדר ולהחיות את נפשו של בנם. רבקה שמעה את דבריהם וביקשה כי ייקחוה אל ביתם לראות את נינה, חולה האהבה. היא נכנסה אל חדרו וריח מתוק של קטורת בשמים הציף את אפה. עששית שמן האירה את מיטתו הצרה. הוא שכב על גבו, מכוסה בשמיכת צמר חמה, מתחת לעיניו הופיעו שקעים כהים. גופו היה שדוף ורפוי. היא התיישבה לצדו על כיסא שהביא לה אביו. מבטה חלף על שאול וקמט של דאגה הופיע במצחה. היא רכנה אליו במאמץ, הניחה יד חרושת קמטים על מצחו וליטפה אותו ברוך.
הלא כך נהגה בעצמה, כאשר נודע לה שאהובה אינו שלה? האם לא ביקשה נפשה למות כשעזב אותה? 'עזה כמוות אהבה', כתב המלך שלמה ב'שיר השירים' ורבקה ידעה בדיוק מה ההרגשה. מוטב המוות מאשר חיים ללא מי שאהבה. היא ידעה מהו כאב האכזבה והייאוש.
הנדר הזה, ליבה את שנאתה שנים כה רבות והחריב את חייה, עתה הוא איים על חיו של נינה שאול. האם לא הגיע הזמן לשכוח ולסלוח ולתת לדור הצעיר, שלא חטא ולא היה מעורב בעבר את ההזדמנות לאהוב, הזדמנות שלא ניתנה לה?
אולם כיצד תוכל לשכוח את ההשפלה הצורבת, או לסלוח למשפחה של אסתר אשר אבותיה היו אחראים ליגונה? האם תוכל לקבל אל משפחתה צאצאית שלהם, לאחר מה שעוללו לה ראובן ורות דנינו? הלוואי שלא הייתה פוגשת את ראובן דנינו מעולם, הלוואי שלא הייתה מתאהבת בו. מראה פניו ביום בו ראתה אותו לראשונה, הופיעו בעיני רוחה. הוא היה גבר מרשים, חכם ונאה, לא ייפלא אם כן שהיא נלכדה בקסמו. סיפור חיו הטראגי שבה את ליבה וקשר אותה אליו בעבותות של אהבה. אהבה אבודה, חסרת סיכוי ועזה כמוות.

מתנת בשר ודם
(תלמוד ירושלמי, סדר זרעים, מסכת ברכות, דף לג, א פרק ד הלכה ב)

פרק 1

1494, יולי, ספרד
צללי הערב היורד והדממה ליוו את הגבר שצעד במהירות על שביל האבנים שהוביל אל ביתו בפאתי הכפר השקט ליד הגבעות הפתוחות והיער. בית מבודד ושרוי באפלה, מכותר בחומה נמוכה וגינת ירק עמוסת גידולי שורש, עצי פרי ועשבי תבלין. האם אשתו יצאה עם ילדיהם לביקור אצל שכניהם ולכן הנרות אינם דולקים בחלונות, הרי נדברו להיפגש הערב, כשלושה ימים מאז יצא למסעו בכדי להצטייד במרקחות רפואיות אשר הזמין ללקוחותיו. האם התבלבלה בספירת הימים ושכחה שהוא מגיע או שמא טרם הספיקה להדליק את הנרות כי ילדיהם העסיקו אותה? וקולות ילדיו הצוחקים בין החדרים או בגינה, מדוע לא נשמעו? בשעה זו הייתה מתילדה, המשרתת שבביתם, מסיימת את ההכנות לארוחת הערב ואיה קולות הסירים והמחבתות המקרקשים כמדי ערב? לא היה זה ריח תבשילים שעמד באוויר כי אם צחנת פחדיו הגדולים ביותר מאז עזבו את ביתם שבטולדו לפני למעלה משנה והותירו את עברם מאחור.
רודריגו מרטינז נעצר על מפתן הבית. הדלת הייתה פתוחה במקצת ועיניו הצטמצמו בדאגה. הוא היטה אוזנו לשמוע האם יש מישהו בבית אולם כל קול לא נשמע, רק ציוץ הציפורים מהיער שגבל עם ביתו. הוא שלח מבט מאחורי כתפו בחשש, אך לא הבחין באדם מעבר לחומת האבנים שהקיפה את שטח הבית. הוא היטיב את האחיזה בשק שהיה תלוי על כתפו ונשם עמוקות. כף ידו הונחה על דלת העץ והדפה אותה לרווחה.
"מריה?" שאל ורוך בקולו כשהוא צועד אל חלל גדול ששימש כחדר ההתכנסות והמטבח של הבית.
תחילה החושך סימא את עיניו, אך אט אט התרגל לדמדומים ואז התגלתה לו הזוועה.
אשת חיקו, מריה העדינה ושני ילדיו הרכים בשנים, אנה וחיימה, התנדנדו בין שמים וארץ, תלויים בצוואריהם, מקורת עץ עבה שתמכה את תקרת המטבח. נשימתו נעתקה. החדר היה זרוע הרס, רהיטים הפוכים וחפצים שונים היו זרוקים על הרצפה.

מידע נוסף

אפשרויות משלוח

איסוף עצמי (נא לתאם מראש!), משלוח בדואר רשום

שנת הוצאה

2017

מספר עמודים

הספר בשלב זה בעריכה מקצועית ולא ידוע מספר העמודים הסופי.

סקירה 1 על כחותם על לִבֶּךָ – עותק מודפס

  1. סוזן צדוק
    5 מתוך 5

    :

    לפני כשנה הזדמן לי לקרוא את הספר של הילה ארוון "כחותם על לבך", רומן היסטורי שמתרחש לאחר גירוש ספרד, בעצם כשפרסמה אותו ברשת הוא לא היה ממש ספר אלא כתב יד גולמי, ובכל זאת נשבתי בקסמיו. הפרקים פורסמו ערב ערב באפליציית וואטפד ובקבוצת הפייסבוק שלה ואני זוכרת שלא אני ואף רבים אחרים לא הלכנו לישון עד שעלה הפרק, אפילו הייתי בורחת בעבודה לשירותים כדי לקרוא את הפרק אם לא הספקתי עם הקפה של הבוקר. כן, עד כדי כך העלילה של הספר כובשת. הדבקתי גם חברות באהבה שלי ורבים התווספו לרשימת הקוראים של הספר עד היום שהוא ירד מהאוויר. הסופרת אמרה שתוריד את הספר מהאוויר, ולכן הייתה שגעת רבתית, אנשים נשארו ערים עד השעות הקטנות של הלילה כדי להספיק לקרוא את הספר. מי שלא הספיקה לסיים נותרה שבורת לב וסקרנית לגבי הבאות. ואם אתן קוראות את הפוסט הזה ומרגישות שדבריי נכונים, תשאירו תגובה. אבל אני רוצה לנחם אתכן ולומר שממש עכשיו הספר יצא במכירה מוקדמת, אז יש לכן הזדמנות מדהימה לרכוש אותו ולהבטיח לכן עותק ושל רומן היסטורי משובח ומרתק, מלא תשוקה ודילמות של הגיבורים הראשיים. ומה שכתבתי היה על קצה המזלג, אתם מוזמנים לקרוא פרקים ראשונים מהספר בקישור למטה ולהתרשם בעצמכם והנה גם התקציר:

    כחותם על לִבֶּךָ , הוא הרומן השלישי של הילה ארוון והראשון בסדרת הרומנים ההיסטוריים שלה.

    רומן היסטורי סוחף, רומנטי, נוגע ללב ורב תהפוכות הנפתח בירושלים העתיקה במאה ה- 16 בזוג אוהבים שאינם יכולים לממש את אהבתם בשל חרם משפחתי ישן.

    הספר מגולל את קורותיו של ראובן דנינו בשנת 1494 לאחר גירוש ספרד, רופא יהודי שאיבד את כל עולמו ונמצא במנוסה מפני ידה הארוכה של האינקויזיציה ברחבי קסטיליה. שוד דרכים שמזמן לו הגורל מפגיש אותו עם משפחת דה-פאז העשירה שלוקחים אותו תחת חסותם. קאזה דה-פאז על חומותיה הגבוהות וכרמיה הפוריים משמשת לו כמקום מקלט, אך גם שם הוא לא מוצא מנוחה לנפשו. ראובן חי בשקר בצל הצלב המאיים. עולמו מתערער שוב כאשר הוא פוגש באיזבלה דה-פאז היפיפייה והסוערת שמותחת את גבולותיו ומאלצת אותו להתמודד עם התלבטויות וניסיונות מוסריים שישפיעו על חייו. בניגוד לאיזבלה הנהנתנית חוספינה אחותה שוקלת להצטרף אל מסדר הקלאריסות העניות. תכניותיה מקבלות תפנית חדה כשהיא פוגשת באירוע משפחתי ברודולפו לופז, לוחם שהגיע מחצר המלוכה ושמו הולך לפניו.

    תככים, תשוקה אסורה, חשדות ושקרים משמשים בערבוביה בחיי כל  גיבורי הספר שעברם הסוער קשור לחרם המשפחתי שמייסר את זוג האוהבים עשרות שנים קדימה.

הוסף חוות דעת

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *